יום הניצחון שפוטין הכתים לעד

לא היה חודש מאי אחד בילדותי, שבו לא נסעה משפחתנו לעיירה הקטנה סבטובה שבמזרח אוקראינה. היינו מתארחים אצל בני הזוג הפרטיזנים לשעבר גלינה ואיוואן קוסטרובה, ובבוקר 9 במאי משתתפים בטקס בכיכר העירונית הקטנה, ליד האנדרטה למשחררי העיר מהוורמאכט ב־1943. גם שמו של סבא שלי, קפטן (סרן) דוד מיכאילוביץ' ברון, חקוק בה.

כמה שעות אחרי הטקס מיהרנו לאוטובוס הבין־עירוני הביתה, לחרקיב, כדי להספיק לצפות בשידור הישיר של דקת הדומייה, עם הקלוז־אפ על אש התמיד באנדרטה לחייל הלא נודע במוסקבה. כמו בילדותם של מיליוני ילדים בבריה"מ, גם בילדותי 9 במאי היה אולי החג הנשגב ביותר במהלך השנה. והוא גם היה מאוד אישי: אני קרוי על שמו של סבא דוד.

עלינו לישראל, בריה"מ התפרקה, גדלתי ולמדתי שלפני פלישת הגרמנים לבריה"מ היטלר וסטלין שיתפו פעולה, ועם זאת, מסורת נשארה מסורת: בכל 9 במאי התמונה של סבא דוד היתה מתמקמת במרכז השולחן בסלון ולצידה אגרטל עם פרחים טריים. גם היום היא שם, אבל החג מלווה באי־נחת גדולה: בידי משטר פוטין הפך "המאבק בנאצים" לתירוץ לפלישה לאוקראינה בפרט, ולמסגרת שאמורה לנטרל כל ביקורת על התוקפנות הרוסית בכלל.

אוקראינה נבחרה לתפקיד

לשם הדוגמאות לא צריך ללכת רחוק. כאשר הכריז פוטין ב־24 בפברואר על "המבצע המיוחד", אחת ממטרותיו היתה "דה־נאציפיקציה" של אוקראינה. גם היום אין למעשה הודעה של משרד ההגנה או תוכנית אקטואליה בטלוויזיה שבהן לא מסופר על המאבק "בגדודים הנאציים" או "במשטר הניאו־נאצי של זלנסקי". אפילו המשבר האחרון בין רוסיה לישראל היה חלק מהעיסוק ב"נאצים".

האובססיה של רוסיה בת ימינו עם "הנאצים" אינה מקרית, ובדיעבד היא נראית כמעט מתבקשת. כבר עם תחילת כהונתו החליט פוטין "להשיב את רוסיה לגדולתה", והדרך העיקרית אל הגדולה נמצאה בניסיון להחזיר לחיים את בריה"מ, שבהתפרקותה ראה את "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה־20".

אם בהחזרת הלחן הסובייטי להמנון בתחילת הכהונה, אם בהצדקה של הסטליניזם בהמשכה ואם בהצעות להחיות את שיטת הגולאגים לפני שנה - השיח והמרחב הציבוריים ברוסיה הלכו וצברו דימויים סובייטיים.

לא נדרש מאמץ גדול מדי לשם כך: ברוסיה בריה"מ מעולם לא נקברה כיאות בתודעה הקולקטיבית - בניגוד, למשל, לגרמניה, שלאחר ימי הרייך השלישי עשתה חשבון נפש עמוק, מקיף ושיטתי. לזומבי הסובייטי לא היה קושי להתנער משכבת האפר הדקה ולשרת את ביצור האוטוריטריות של פוטין ואת שאיפותיו הניאו־אימפריאליות.

אבל לא היה די במסגרת הנוסטלגית. לפוטיניזם היה חסר מיתוס מכונן, אירוע שיעניק מוטיבציה ושאר רוח. כך נקרא לדגל האירוע המלכד ביותר בהיסטוריה הסובייטית: הניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה ב־1945.

עכשיו היה צריך רק "למצוא" את הנאצים עצמם - ואוקראינה נבחרה לתפקיד. כי בעוד האוטוריטריות ברוסיה גברה, קייב פנתה יותר ויותר מערבה, לעבר הדמוקרטיה הליברלית, מתוך הבנה שריבונותה, ביטחונה ולמעשה הזכות לקיומה - מאוימות כולן על ידי הרוח ששבה לנשב מהצפון.

מהפכת מיידן ב־2014 הפכה לצומת, שבו דרכיהן של אוקראינה ורוסיה נפרדו. האוקראינים הדיחו את הנשיא הפרו־פוטיני ינוקוביץ', ואילו רוסיה סיפחה את קרים והציתה מלחמה בדונבאס. המטרייה התועמלנית שניתנה לכך היתה "הגנת האוכלוסייה הרוסית האתנית מפני הלאומנים", שעד מהרה שודרגו בפרופגנדה ל"נאצים".

פולחן כתחליף לאידיאולוגיה

בד בבד, בשנים האחרונות התפתח ברוסיה פולחן שלם סביב הניצחון, החל מהלבשת תינוקות במדים של חיילים סובייטים, דרך סטיקרים "לברלין!" ו"יכולים לשחזר", ועד חוקים דרקוניים האוסרים להזכיר את השותפות ההדוקה בין סטלין להיטלר טרם מבצע ברברוסה.

תמונת העולם של הניצחון הסקרלי נאנסה על המציאות: השנים חלפו, אבל הזמן הרוסי הלך ונתחם עוד ועוד בין 1941 ל־1945. כלפי פנים שימש הפולחן גם כתחליף להיעדר אידיאולוגיה רשמית, וגם טשטש את היעדר האופק בעתיד. העבר המדומה הפך לעתיד הממשי של רוסיה.

שמונה שנים אחרי מיידן פיתחו אלילי הניצחון תיאבון גדול מספיק כדי שאוקראינה כולה "תזדקק" ל"שחרור מהנאצים". על כן הפלישה הוגשה כשחזור של המלחמה הפטריוטית הגדולה, שבה הצבא הרוסי מגלם את הצבא האדום, ולכן גם לא יכול שלא לנצח. הרי ההיסטוריה, שהועלתה לדרגת מיתוס, מוכרחה לחזור על עצמה.

ההיאחזות בה היא גם אחת הסיבות לכישלון הפלישה. מקבלי ההחלטות בקרמלין נפלו קורבן לתמונת העולם שלטיפוחה ולהטמעתה הקצו מיליארדי דולרים, אבל הרבה, הרבה יותר חמור מכך: על פולחן הניצחון והמשחק בצבא האדום נגד הנאצים שילמו ומשלמים מחיר מיליוני בני אדם, אלפים מהם בחייהם.

לכן יום הניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית הוכתם בידי יורשי הסובייטים הנוכחיים במוסקבה, שבהיבטים שונים של מדיניותם מזכירים גם את הנאצים עצמם. זה לא ישנה את המיקום של תמונת סבא דוד על השולחן בסלון, אבל השנה הצבתי אותה כבר אתמול, ב־8 במאי, היום שבו גרמניה הנאצית נכנעה לבעלות הברית הדמוקרטיות - ולא לסטלין, שממשיכו הרעיוני הפך את מולדתי לשדה קטל.