שער העיתון "Courrier International" סיפר את כל הסיפור: בקריקטורה שפורסמה לפני הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות ב־2002, אויר איש חבוש ברט ועטור שפם, המחזיק תחת בית השחי באגט בצורת זרוע ארוכה שמדמה מועל יד, אוחז בידו בקבוק יין שבתחתיתו צלב קרס. הכותרת: "צרפת, אירופה והעולם מסתכלים עלייך". המסר היה ברור: אסור לתת לז'אן־מארי לה פן לנצח בבחירות הללו. המסר הסמוי היה חמור יותר: מי שמצביעים לה פן, ממפלגת החזית הלאומית הימנית־קיצונית - הם אלה השייכים לצרפת העממית, זאת שלא מתגוררת בפריז ובפרברים שלה. מה שמכונה "צרפת העמוקה".
כאז כן היום, משפחת לה פן העפילה לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות. ב־2002 היה זה ז'אן־מארי, והיום זאת בתו, מארין. כמו אז, האליטה לעגה למצביעיה וצמצמה אותם לכדי פשיסטים גזענים, עדר של בבונים לאומניים לא מפותחים. כמו אז, האליטה התקשורתית והתרבותית התעלמה מזעקות השבר של "צרפת העמוקה", וביטלה את צרכיה. התוצאה של אותה התעלמות היא ההתחזקות הפנומנלית של לה פן בעשור האחרון.
לאחר הכרזת הניצחון של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שנבחר ביום ראשון לכהונה נוספת, מיהרו הצייצנים לדבר על "מפלה" ליריבתו. ובכן, לא כצעקתה. מדובר בניצחון מר שאינו מבשר טובות. מארין לה פן השיגה 41.8% מהקולות לעומת 58.2% למקרון.
הכי קל - והכי תקין פוליטית - לומר שאותם 42% שהצביעו ביום ראשון ללה פן הם אנטישמים וגזענים. מקובל לקרוא להם בשמות גנאי. מלטף תקשורתית להצטייר "בצד הנכון של ההיסטוריה", כפי שהיא נקבעת על ידי משטרת המחשבות.
מורכב יותר להקשיב לקולות שבזים לריקוד הפרוגרס שנכפה עליהם מלמעלה. קולות אשר עבורם המושג "מולדת" עדיין קדוש. קולות המסרבים להביט במציאות דרך משקפיים פוסט־מודרניים. קולות של אנשים כואבים, בכאב שלא קשור לדיון על מגדר או על משבר האקלים ושאר נושאים המככבים בראש סדר העדיפויות הפרוגרסיבי.
ובחזרה לישראל: אף אחד לא הצליח לקעקע את זהותנו הלאומית האיתנה. רוב העם פטריוטי, גאה במולדתו ובמדינתו, ומוכן לשרת אותה ואף לשלוח את ילדיו לקרב. אבל - ופה הנורות האדומות של החרדים לגורל המדינה צריכות להידלק - קיימת אליטה תקשורתית־תרבותית־פוליטית הדוהרת לכיוון הפרוגרסיביות, או שכבר נמצאת עמוק בתוך הבוץ שלה. אליטה אשר בזה ללאומיות, לא מסוגלת לקרוא לאויב בשמו, מנסה לקעקע את הערכים היהודיים ולהציב במקומם ערכים סו־קולד אוניברסליים, שפירושם מחיקת זהותה היהודית של המדינה.
הכעס האדיר שמופגן כלפי הממשלה הנוכחית מוצא את שורשיו בדיוק במקום הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו