טיבי, מחוץ לקופסה

במצב הדברים הנוכחי, ממשלה בראשות בנימין נתניהו לא יכולה לקום מחדש בכנסת הנוכחית. האופוזיציה בראשותו לא תוכל, ככל המסתמן, להפיל את ממשלת נפתלי בנט ולהחליפה. אם יצטרף חבר כנסת נוסף לאופוזיציה, היא תוכל לכל היותר לכפות את הקדמת הבחירות. הרשימה המאוחדת לא תתמוך בממשלת בנט ולא בממשלה ציונית אחרת, אבל מקרב שלוש המפלגות המרכיבות אותה, יש מפלגה אחת המסוגלת להצטרף לקואליציה הנוכחית - וזו תע"ל.

התנועה הערבית להתחדשות, שהוקמה על ידי ד"ר אחמד טיבי לפני 26 שנה, ואשר נציגה השני כיום בכנסת הוא עו"ד אוסאמה סעדי, גיסו של טיבי, היא מפלגה התומכת בשוויון זכויות, בפתרון שתי המדינות ובשילוב הערבים אזרחי ישראל במוסדות המדינה. היא מזוהה עם העם הפלשתיני, אבל רואה את עתידה בישראל, גם אם ניתן לאתר לא מעט התבטאויות קשות מפי נציגיה בכנסת לאורך השנים בגנות מדיניות הממשלות לדורותיהן.

טיבי הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי בישראל זה שנים רבות. התקשורת אוהבת לראיין אותו, לא מעט בשל נחרצותו וחוש ההומור שלו, ומשום שאינו מצליח לשעמם אף פעם. כשהוא מדבר על שואת היהודים, קשה לא להתרגש מדבריו הכנים והחד־משמעיים. כשהוא עובר במחסומים שבין ישראל לבין הגדה המערבית, מספרים לו לא מעט חיילים כי הוא יילד אותם כשעבד במחלקה הגינקולוגית בבית החולים הדסה שבעין כרם.

אמת, ישראלים רבים לא קיבלו את העובדה שבמשך תקופה מסוימת היה טיבי יועצו של יאסר ערפאת. אבל במשך השנים הפך לחבר הכנסת הערבי הבולט במשכן, ולאחד מן הבולטים בכנסת כולה, והוא נחשב פרלמנטר מן השורה הראשונה.

ב־1999, כשכבר הסתמנה תבוסתו של נתניהו בבחירות הישירות לראשות הממשלה, השתמש הליכוד בסיסמה "זה ביבי או טיבי", על מנת לגרום לקהל המהססים לבחור בנתניהו. זה לא עזר לביבי, אבל קיבע את מעמדו המיוחד של טיבי בפוליטיקה הישראלית. הוא מקובל על יהודים וערבים רבים, גם אם התמיכה בתנועתו אינה שוברת קופות. אחד המאפיינים החשובים בדמותו הוא שזהותו הפלשתינית המובהקת אינה באה על חשבון ישראליותו המובהקת, והוא יודע היטב מה מרגש או מצמרר את בני דודיו היהודים. החבירות הרבות שעשה למפלגות אחרות במערכות הבחירות השונות לא היו אף פעם על רקע של קרבה אידיאולוגית לאותן מפלגות ערביות, אלא בשל חששו מכך שמפלגתו לא תעבור את אחוז החסימה. במידה רבה הוא "תזמורת של איש אחד".

תע"ל היא המפלגה היחידה ברשימה המשותפת המסוגלת להצטרף לממשלה הנוכחית. גם עבורה אין הדבר פשוט וקל, הן על רקע חקיקות הפוגעות באזרחי ישראל הערבים במישרין או בעקיפין, והן בשל מדיניות ההתנחלות בשטחים. אך חבריה מבינים היטב שממשלה זו עדיפה לאין שיעור על ממשלה נוספת של נתניהו, בכל הנוגע לשיפור מצבם של האזרחים הערבים הפלשתינים. הם עשויים לחצות את הרוביקון, שמצידו השני עומדת התנגדות לכל שיתוף פעולה עם מפלגות ציוניות. טיבי יוכל להיות השר הערבי הראשון מטעמה של מפלגה לא ציונית, וסביר מאוד להניח שלא יהיה אחרון השרים ברמתו וביכולתו.

שר ההיסטוריה יחייך, בוודאי, כאשר ייזכר ב"ביבי או טיבי". טיבי בן ה־63 יוכל לראות בכך סגירת מעגל אישית, כשהצטרפות מפלגתו לקואליציה, לא רק כ"רשת ביטחון" אלא כשותפה למקבלי ההחלטות, תוכל להרחיק את ביבי מן השיבה לרחוב בלפור.

אין ספק שהימין יחטט בארכיונים וימצא ציטוטים שאינם קלים לשמיעה מפי טיבי וסעדי, אבל קואליציית בנט־לפיד לא צריכה להיבהל. הציטוטים מפי חלק מחברי האופוזיציה, המבקשים להפוך לקואליציה הבאה, מזרי אימה ממש. צירוף מפלגתו הקטנה של טיבי הוא צעד מתבקש לאחר צירוף רע"מ לקואליציה ותשובה ראויה לקולות הבדלניים עד אלימות בחברה הערבית.