הדיון המתנהל סביב הספקת טילי ה־S-300 לסוריה וסביב הקושי שמציבים טילים אלו לחופש הפעולה והעליונות האווירית של צה"ל - מחייב את ישראל לדיון רחב יותר במקומו של מטוס הקרב המאויש בשדה הקרב העתידי ובמשקלו היחסי בהשוואה לשאר אמצעי הלחימה.
עליונותה האווירית של ישראל היתה מאז ומתמיד מכשול בלתי עביר בפני צבאות ערב. הניצחון במלחמת ששת הימים חיזק את ההנחה כי אותה עליונות היא מעמודי התווך בתפיסת הביטחון הישראלית הבלתי כתובה. הכוח האווירי עצום המימדים של צה"ל נועד למשימת הגנתם של שמי המדינה מצד מטוסי אויב שיבואו לפגוע בעורף ובכוחות הקרקע, להרתעת האויב מפני פעולה, ואם ההרתעה כשלה ונכפתה עלינו מלחמה - כוח אווירי גדול ומודרני הוא תנאי להכרעה במלחמה. אך האם לאור התפתחות שדה הקרב העתידי ואמצעי הלחימה שהותאמו לו, הנחות עבודה אלה עדיין נכונות?
* * *
המטוס - אמצעי לחימה גמיש, זריז ויעיל מאין כמוהו, בעל כושר מדהים של נשיאת פצצות ויכולת להטילן בכל זירות הלחימה ברמת דיוק גבוהה ובלוח זמנים קצר, הוא כלי חשוב במערכות הלחימה של כל צבא מתקדם. אלא שמולו הלך והתפתח טיל הנ"מ. הרוסים פיתחו בסיוע טכנולוגיה מתקדמת מערכות הגנה מתקדמות נגד מטוסים והביאו לפגיעה ביכולתו של חיל האוויר לפעול במלחמת ההתשה וכמעט לשיתוקו במלחמת יום הכיפורים. צה"ל אמנם ידע להתמודד מולם בצורה מרשימה, אולם עם השנים הלכו והשתפרו מערכות הנ"מ במידה ניכרת: הן הפכו יעילות יותר בטווחים ובגבהים השונים וניידותן מקשה מאוד את איתורן ואת השמדתן. הופעת טילים אלה על גבי אוניות במצרים היא קושי נוסף שאיתו נדרש חיל האוויר להתמודד.
ההתפתחות השנייה בשדה הקרב המודרני נעוצה במערכות רקטות וטילים מתקדמות שהחלו להופיע במספרים גדולים בזירה ועם הזמן הפכו לארוכות טווח, מדויקות יותר וקטלניות יותר, ובכמות מרשימה. שילוב שתי יכולות אלה - מערך נ"מ מתקדם מול מטוסי חיל האוויר וטילים מתקדמים שמאיימים לפגוע בכל נקודה בישראל ולשבש את החיים בעורף ואת יכולתו של צבא היבשה לפעול ביעילות - מחייב אותנו לבחינת הנחות היסוד בתפיסת הביטחון של ישראל וכנגזרת מכך באיזונים בבניין הכוח של צה"ל.
המטוסים האמונים על הגנת שמי המדינה אינם יכולים לפגוע בטילים הנורים אל ישראל בעודם באוויר ומתקשים באיתורם על הקרקע. בשל כך העבירה ישראל את המשימה של הגנת שמי המדינה מפני טילים ורקטות למערך הנ"מ שעבורו מפותחות מערכות חץ, שרביט קסמים וכיפת ברזל. למטוסים נותרה ההגנה נגד מטוסי האויב, שמספרם ואיכותם הולכים ופוחתים.
משימת התקיפה של חיל האוויר נעשית בחלקה הגדול בשנים האחרונות על ידי הטלת חימוש מונחה מדויק, שברובו הגדול הוא אוטונומי: הטייס מטיל פצצה עם כמות מוגדרת של חומר נפץ שבה מותקנת נקודת ציון (GPS), והיא טסה ופוגעת בדיוק רב במטרה ללא הנחיית ידי אדם. לאחר שיגור הפצצה אין לטייס או למטוס כל תפקיד בניהוגה, ולכן אפשר לבצע את אותה פעולה באמצעות טיל המשוגר מהיבשה או מהים אשר יפגע באותו דיוק במטרה ויגרום לה את אותו הנזק. טיל כזה לא יושפע ממערכות הנ"מ ושיגורו אינו מצריך הפעלת מטוסים.
* * *
אבהיר מייד: אין בדברים אלו כדי לייתר בשום אופן את הצורך של מדינת ישראל בחיל אוויר חזק. למטוסי חיל האוויר נותרו משימות רבות וחשובות, אולם הסוגיה מעלה תהייה בנוגע לגודלו ובאשר לכיווני הפיתוח ובניין הכוח של חיל האוויר בעתיד.
נדרשות מקברניטי המערכת הביטחונית ומראשי המדינה בחינה וחשיבה אחראית, נטולות אמוציות ומשוחררות מהיצמדות לפרדיגמות קיימות. ראוי כי נפתח לדיון את המשקל של כל אחד מהמרכיבים במשוואת הביטחון הלאומי לאור השינויים הרבים שחלים סביבנו. מהלך כזה עשוי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול ביעילות אל מול האיומים החדשים בשדה הקרב העתידי, לשפר את תפקודו ולהובילו לניצחון ביום פקודה.
הכותב הוא לשעבר מפקד חיל הים