בבית שלנו היה אסור לדבר על רצח ארלוזורוב. ידעתי את זה הרבה לפני שהבנתי מי היה ארלוזורוב. אמא ואבא שלי הכירו זה את זה זמן קצר לאחר הרצח, שהתרחש ביוני 1933. אמא היתה משוכנעת שהרביזיוניסטים, אשר גינו אותו וביקרו אותו בתקיפות, היו אחראים לרצח על חוף ימה של תל אביב. אבא היה משוכנע שיהודים אינם הורגים יהודים, וחשב שמדובר ברוצחים ערבים. הוויכוחים ביניהם התלהטו עד כדי כך שערב אחד היה עליהם להחליט אם הם ממשיכים בזוגיותם למרות המחלוקת, ואז נפלה אצלם ההחלטה שלעולם לא יעסקו יותר בנושא זה.
מהסיפור הקטן הזה אפשר להבין רק מעט ממה שגרם הרצח הזה ליישוב העברי הקטן בארץ ישראל. וזה קרה על רקע הדילמות שהנאצים ייצרו ב־13 השנים שבהן היו בשלטון. מכסת היהודים שהבריטים העניקו להם היתרי עלייה (סרטיפיקטים) היתה מוגבלת, אבל הם היו מוכנים לאפשר תוספת עולים מחוץ למכסה לכל מי שהביא עימו הון של 1,000 לירות שטרלינג ויותר. באותה העת הנאצים היו מוכנים לאפשר ליהודי גרמניה להגר מארצם, אבל לא איפשרו להם להוציא כסף מזומן. כתוצאה מכך, נמנעו רבים מיהודי גרמניה - אשר חששו להגיע לארץ ישראל חסרי כל - לעזוב את ארצם.
באותו הזמן חיים ארלוזורוב, כלכלן בן 34 שעלה ארצה ב־1924, וסיים את לימודי הדוקטורט שלו בכלכלה באוניברסיטת ברלין, הציע פתרון: כספם של יהודי גרמניה ישמש לרכישת ציוד ומכונות מגרמניה, ואת התמורה יקבלו בהגיעם ארצה, מן הגורמים שירכשו ציוד זה. ארלוזורוב, מראשי הפועל הצעיר ומי שכיהן כיו"ר המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, חשב שזו הדרך היחידה להציל את יהודי גרמניה, אף שבאותה שעה ממש הודיעו יהודי ארה"ב כי הם מחרימים סחורות גרמניות ודורשים גם מממשלתם לעשות זאת.
* * *
הפתרון של ארלוזורוב היה מתוחכם ופרגמטי, וענה על האינטרסים של כל הגורמים הרלוונטיים באותה עת: הנאצים רצו להיפטר מן היהודים ולקבל כסף, הבריטים רצו לפתח את הארץ, יהודי גרמניה היו מוכנים לעזוב רק עם כספם, והיישוב בארץ רצה לקלוט עלייה ולהשתמש בציוד כדי לעבור תהליך של מודרניזציה.
מול זה עמדו דרישת יהודי אמריקה ועצם הקושי שבעשיית הסכם עם הנאצים. ארלוזורוב הגיע למסקנה שהצלת יהודים היא העדיפות הראשונה, והוא הירבה לנסוע לברלין וללונדון כדי לקשור את פרטי העיסקה.
הסכם ה"העברה" הראשון נחתם במאי 1933 בין חברת הנוטע מן הצד הארץ־ישראלי לבין הצד הגרמני. מאוחר יותר הוקמה חברת "העברה" בבעלות משותפת של בנק אפ"ק (מולידו של בנק לאומי) והסוכנות היהודית, והיא תיווכה בין היצואנים מגרמניה ליבואנים מארץ ישראל.
יהודי גרמני שרצה לעלות ארצה היה יכול להפקיד את כספו במארקים בבנק שהיה קשור לסוכנות היהודית. בכסף זה היו נקנים ציוד וסחורות לפי הזמנת היבואנים מן הארץ, ושני שלישים מן התמורה היו מגיעים לחשבונות העולים החדשים עם הגיעם לארץ ישראל. השיטה עבדה שש שנים, העבירה לארץ 14 מיליון לירות שטרלינג (הרבה מאוד כסף בערכים של אותה תקופה) ובעיקר - הצילה 50 אלף יהודים.
הביקורת על יצירת הקשר העקיף עם הממשלה הנאצית היתה קשה, והיא התמקדה בארלוזורוב, ממציא השיטה. האיש המזוהה ביותר עם ביקורת זו היה אב"א אחימאיר: אינטלקטואל ובעל כישרון כתיבה. קורות חייו היו דומים להפליא לאלה של ארלוזורוב. הוא נולד ברוסיה הלבנה, חי בארץ זמן קצר ואחר כך נסע ללמוד בווינה, שם עשה דוקטורט בפילוסופיה. הוא שב ארצה ב־1924 והיה פעיל באותה המפלגה עם ארלוזורוב, אך זמן קצר לאחר הצטרפותו עזב אותה והנהיג את האגף הקיצוני במפלגה הרביזיוניסטית החדשה שבהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי.
אחימאיר התרשם מאוד ממוסוליני, כינה את ז'בוטינסקי "הדוצ'ה שלנו", ושם הטור הקבוע שלו ב"דואר היום" היה "מיומנו של פאשיסטן". כשם שהתלהב מן הפאשיזם התנגד לנאציזם, וכאשר התנוסס דגל צלב הקרס על גג הקונסוליה הגרמנית בירושלים, עלה על הגג והסיר את הדגל.
כאשר התפרסמה תוכנית ה"העברה" של ארלוזורוב יצא אחימאיר מגדרו. הוא לא היה יכול להבין כיצד יהודים מוכנים לבוא בדברים עם הנאצים ולהגיע איתם לעיסקה, אפילו אם היא כרוכה בהצלת יהודים. העיתון שערך, "חזית העם", לא חסך בגינויים קשים של העיסקה ושל ארלוזורוב עצמו. יו"ר המחלקה המדינית כונה "הינוקא האדום", שמו שובש ל"ערל זה רב", והטענה נגדו היתה כי הוא מוכן למכור את כבוד העם היהודי תמורת בצע כסף להיטלר.
* * *
ב־14 ביוני 1933 שב ארלוזורוב ארצה לאחר שנחתם הסכם ה"העברה" הראשון, ויומיים אחר כך, בערב שבת, ישב עם סימה רעייתו בפנסיון "קטה דן" שעל חוף הים בתל אביב. הוא הפך לסלבריטאי, ואנשים רבים עמדו וצפו בהם שותים קפה.
זמן קצר לאחר מכן, בעודם מטיילים בחוף הים, פנו אליהם שני אנשים, האירו בפנס על פניו של ארלוזורוב, וירו בו. בבית החולים הדסה בתל אביב לא היה ציוד לעירוי דם, ולאחר כמה שעות הוא נפטר מאובדן דם, לתדהמת היישוב כולו.
אחימאיר הואשם בהסתה לרצח, ולאחר שנה במעצר נשפט ל־18 חודשי מאסר. ההערכה היתה כי הרוצחים היו אנשי ימין מוסתים, וסימה ארלוזורוב אכן זיהתה שני פעילי ימין, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבליט, כמי שעקבו אחריה ואחרי בעלה. במהלך המשפט הודו שני ערבים כי הם רצחו את הבעל כדי לתקוף מינית את אשתו, אך זמן קצר לאחר מכן חזרו בהם, ואחר כך שוב חזרו בהם, ובית המשפט לא התייחס לעדותם ברצינות. רוזנבליט זוכה, סטבסקי נידון למוות בתלייה, אך בערעור בבית המשפט העליון זוכה גם הוא. את הרוצחים לא איתרו מעולם.
אבל הפצע נותר מדמם. השמאל המשיך להאשים את הימין, והימין לא היה יכול להבין איך אפשר להאשים אותו במעשה שלא עשה. עד כדי כך שב־1982 מינתה ממשלת בגין ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אשמת סטבסקי ורוזנבליט. היא קבעה כי הם לא רצחו את ארלוזורוב, אך לא יכלה לקבוע כי שני הערבים היו רוצחיו. הוריי לא דיברו על כך עד מותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו