אלכס פרגוסון, שהודיע אתמול כי יעזוב את מנצ'סטר יונייטד לאחר 27 שנים וחצי, סיפר פעם על אחד הרגעים המעצבים עבורו כמנג'ר כדורגל. הוא היה עדיין מאמן אברדין ועוזרו של ג'וק סטין בנבחרת סקוטלנד. סטין הוביל את סלטיק לזכייה הבריטית הראשונה באליפות אירופה. הם עצרו עם מכוניתם בתחנת דרכים, שם היו הרבה נהגי משאיות שהובילו פחם מבלגיה, והימים ימי שביתות במכרות. הנהגים היו נרגשים מנוכחותם של המאמנים המפורסמים וביקשו לדבר עם סטין, אך הוא נזף בהם על שהם מסייעים לבעלי המכרות לגדוע פרנסתן של משפחות סקוטיות רבות.
לפרגוסון היה כאן מעט מה להפנים. בצעירותו, לפני שהיה כדורגלן מקצוען, כבר הנהיג שביתה של עובדים בבית מלאכה במספנה בגלזגו. כאיש לייבור מובהק מאוד, הוא מעולם לא הפריד בין אידיאולוגיה לספורט.
אוהבים לתאר אנשים מצליחים - בחיים כמו גם בספורט - כבעלי חזון. כמי שרואים את העתיד. כמי שמשנים דברים. אבל פרגוסון היה סוכן של העבר והערכים הישנים.
המודרניות תקפה בכל מיני צורות: מהתמסחרות הכדורגל, דרך חקיקת חוקי העבודה, שהפכו מועדונים מכאלו שמתבססים על שחקנים מקומיים לסוג של סגלים בינלאומיים, ועד העלייה הדרמטית בשכר השחקנים שלוותה בשינוי מאזן הכוחות מאמן־סופרסטאר. פרגוסון ידע למיין את הנחוץ - תמיד עידכן את השיטות המקצועיות של קבוצתו - אבל גם להדוף בתקיפות כל דבר שאותו תפס כהשחתה של העולם המודרני. הידע שלו בהיסטוריה של המשחק - ואגב, בהיסטוריה בכלל - היה מדהים. וכמו באימפריה הרומית, ההיסטוריון היה המודיעין של העתיד.
אבל אם לחזור לתחילת הדברים, הכל כמעט נסב סביב ערך פשוט - נאמנות. או מה שהוא כינה פעם בדיוק רב יותר "אחדות המטרה". ובתרגום לעולם המעשי: קבוצה שבה מאמצי כל הגורמים מופנים כלפי אותה המטרה.
היה פעם שחקן ביונייטד ששמו יאפ סטאם. אחד הבלמים הטובים באירופה. הוא כתב בביוגרפיה שלו ששני שחקנים אחרים במועדון הם לא טובים כל כך - ובתוך יומיים נמכר. דיוויד בקהאם הפך במועדון לכוכב בינלאומי עם אג'נדה משלו - והועזב משום שלפרגוסון היתה הגדרה אחרת לנאמנות. כאשר רונאלדו רצה לעזוב את יונייטד לריאל מדריד לפני סיום חוזהו הראו לו את הדרך ליציע.
רונאלדו נשאר עוד עונה והיום אלכס פרגוסון הוא איש הכדורגל האחד שהוא אוהב. כי הנשארים קיבלו את הצד האחר של הנאמנות. שום שחקן לא הודח ולא הושפל בגלל תקופה חלשה יחסית. שחקנים ותיקים ונאמנים לעולם לא נמכרו, גם אם נשארו בסוף הקריירה שחקנים של אימונים בלבד. שחקנים שנפצעו למשך שנים - קיבלו הזדמנויות לחזור. גם שחקנים שהביכו ציבורית את המועדון בהתנהגות אלימה (דוגמת קנטונה או קין) או בשערוריות סקס, אך נותרו נאמנים - קיבלו גיבוי.
בעולם חדש של אוהדים - כאלו שבוחנים שחקנים לפי משכורתם או בסכום אשר נקנו, כאלו שמחפשים תמיד את המשהו החדש - היה פרגוסון לפעמים לא מובן. אבל האמת היא שזה משהו די פשוט. נאמנות יכולה להתגבר על הרבה מאוד משחקים בכדורגל. בקבוצה שהסגל שלה לא מתחלף, הגיבוש הקבוצתי הוא טוב יותר. בקבוצה ששחקניה נאמנים, השחקנים רצים ומתקלים קצת יותר. בקבוצה שבה אין ריבים פנימיים, התגובה לתבוסות על המגרש לא היתה התפוררות פנימית או התערערות מעמדם של שחקנים או מאמן.
הייתי פעם במסיבת עיתונאים שבה סיפר פרגוסון ש"זכינו שלוש פעמים בגביע האלופות, וזה לא מספיק". קבוצתו עלתה אחרי אותו משחק לגמר, אבל כשלה מול ברצלונה. המעניין שהוא עצמו זכה רק פעמיים. הוא דיבר לעיתים על האליפות ה־19 - שתהיה שיא בכדורגל האנגלי - למרות שהוא לא זכה בשבע האליפויות הראשונות של הקבוצה.
לא, הוא לא חיפש לנכס הישגים של קודמיו. הוא פשוט לא ספר את תאריו שלו, ולא הבדיל את עצמו מהמועדון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו