אדם חוזר מקציר יומו, מתיישב בערב על הכורסה ומבקש לשמוע מה קורה בעולם. חדשות הערב מספקות לו לא מעט סיבות לדאגה: באיראן מתקדמים לפצצה גרעינית, הממשל בארה"ב הסיר מאיתנו עוקב ואל כס ראש הממשלה, תפקיד המחייב אמון ציבורי רחב, לוטש עיניים מתמודד אשר הצליח הפעם לעבור את אחוז החסימה.
המצב סבוך והאתגרים רבים. גלגלי השיניים במוח מתחילים לעבוד, דעה מתגבשת ויוזמה נבחנת, אך בטרם הבשילה מחשבה, מתמלא כל אינטש במסך בתבשילים אחרים: גלדיאטורים אנושיים בסינר טבחים מתרוצצים בין מחבת לקלחת, פולטים מילים כמו "סרוויס" ו"צִלחות" ואוכלים, בעיקר, את הראש. בעוד חודשיים יעברו בני דמותם, עירומים למחצה, לאיזה אי בודד ואקזוטי, או יבחרו להיסגר בכלא מרושת מצלמות. בנוכחותם, בעיות השעה נגוזות מהר יותר מצלחת חומוס טרי אצל רחמו. איראן הופכת להיות למקום שבו מבשלים אחלה אורז, ואלקין פתאום נשמע כלא יותר מסוג של אטרייה. חדות המחשבה מומרת בערפל תודעתי, הריצה אל הרחוב בקפיצה אל המטבח.
סם ההרגעה הטלוויזיוני פועל את פעולתו ומיצי העיכול מטביעים כל מחשבה חופשית. בדומה להומר סימפסון המאבד למראה דונט שוקולד כל בדל מחשבה, מוביל אותנו הפעמון הפבלובי של ערוצים 12 ו־13 להפסיק להרהר ולהתחיל לרייר. מתברר שבישראל 2021 למד גם צופה הטלוויזיה הישראלי לאהוב את "האח הגדול".
תוחלת חייה של האסטרטגיה התרבותית המניחה כי אין להמון הנבער צורך ביותר מלחם ושעשועים ארוכה כימי הציביליזציה המערבית. היא מבוססת על זלזול עמוק של השליטים בתבונת נתיניהם ונועדה להחליש את מודעותם הפוליטית. בטלוויזיה המסחרית הישראלית מתמקדים גם השעשועים עצמם בענייני אפייה ולחם. הצופה נתפס כלא יותר מקיבה מהלכת והתבונה לא גרה כאן יותר. קשה שלא לחשוד שיש כאן החלטה מודעת. זו לא הסגידה לרייטינג המכתיבה את מבנה לוח השידורים. פרקיה הראשונים של סדרת הטלוויזיה הסאטירית "פולישוק" נדחקו לשעת לילה מאוחרת, זכו לרייטינג אדיר, ובכל זאת לא קמו לה יורשים של ממש. גם דרמות טלוויזיה כמו "בשבילה גיבורים עפים" היו פצצות רייטינג, ועדיין הגיבורים הטלוויזיוניים היחידים שלנו הם שפים שעפים בעיקר על עצמם.
היה זה דן שילון אשר הודה לפני יותר משני עשורים כי קברניטי הטלוויזיה המסחרית רוקחים תוכניות שבהן אין הם נוטים לצפות. הן לא בשבילם, הן בשבילנו. בעיניהם, הפיכתה של הפלטפורמה הציבורית לזירת דיונים פוליטית או תרבותית היא סכנה לציבור, וכך תוכניות כמו "פופוליטיקה" נראות היום כמו סוגה עילית. שירותי סטרימינג דוגמת נטפליקס יצרו אלטרנטיבות איכותיות יותר לרשות הרבים הטלוויזיונית, אך גם הובילו להפקרתה. הנכונות להשלים עם שגשוגו של ההבל הטלוויזיוני משמעותה ויתור על זירה מרכזית לליבון זהותנו המשותפת, השלמה דה־פקטו עם התהליך המייצר צופה מפוטם, לא מתעניין, לא אכפתי, לא מצביע.
"השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" תודרך פעם הנביא ישעיה. השעשוע העממי, כביכול, מספק גם לנו משקל יתר במותניים ובלב. כנראה כבר מזמן החיים שלנו בלאפה.
