עירוני נס ציונה הצנועה אמנם תרשום היום היסטוריה פרטית, אלא שהתרומה שלה לכדורסל הישראלי העונה היא ממש לא צנועה.
היורופקאפ הוא המפעל הרביעי בחוזקו באירופה. לפניו היורוליג, היורוקאפ וליגת האלופות של פיב"א. למרות זאת עבור הכתומים מלב המושבה זה יהיה רגע שיא גדול. תוסיפו לכך את העובדה שהפיינל פור ייערך בתל אביב ותבינו שבמונחים של נס ציונה זה לכל הפחות פיינל פור היורוליג.
אבל זה לא רק הכבוד שנס ציונה מביאה לכדורסל הישראלי. מדובר במועדון ששינה את קו החשיבה עבור קבוצות ישראליות בדרג שלה. לשחק במפעל אירופי, גם אם אינו הטוב ביותר, זו תרומה גדולה לקבוצה. גם אם זה "רק" יורופקאפ ואין כאן את ריאל מדריד, ברצלונה או צסק"א, יש לתחרות הזו חשיבות לקבוצות המקומיות.
השחקנים הישראלים רוכשים ניסיון רב, לומדים לשחק נגד סוגי כדורסל שונים מאלו שיש בליגת העל, שלא ידועה בפיזיות ובסייז (אצלנו זה כדורסל של גארדים). יש ישראלים מהשורה הראשונה שבכלל לא חוו את הכדורסל האירופי בקריירה שלהם, וזה תורם גם להעלאת הכושר, לגיבוש הקבוצתי ולהתמודדות עם עומס. לשחק פעמיים בשבוע זה חשוב לשחקן עצמו, ולמועדון זה תורם ליוקרה ולמסורת.
העניין הוא שבשנים האחרונות חוץ ממכבי ת"א ומהפועל ירושלים, שאליהן הצטרפה הפועל חולון, הקבוצות האחרות ברחו מהמפעלים האירופיים כמו מאש. הסיבה המרכזית לכך היא בעיקר כלכלית וחוסר בסגל עמוק שנדרש לכך. הסיבה המשנית - פינוק. זה לא מספיק נוצץ להן.
ברגע שמועדונים הבינו כי למפעלים הבכירים הם לא יגיעו, לשחק ביורופקאפ מרגיש להם פחיתות כבוד. הפועל ת"א, לדוגמה, היא מועדון שחייב לשחק באירופה, ובשני המקרים שבהם הודחה במוקדמות ליגת האלופות ויכלה "לרדת" ליורופקאפ היא סירבה. זה לא היה נכון. כל מסורת צריכה להתחיל ממשהו.
ואז באה נס ציונה ושינתה את אופן המחשבה. דווקא המועדון הצעיר, שנוסד ב־2005 ועלה לראשונה לליגת העל רק ב־2013, חשב עם חזון. עם שבע עונות בליגה הבכירה ועונה שלישית ביורופקאפ, בשקט־בשקט יוצרים לעצמם שם ומעמד שיאפשר להם גם לקפוץ כיתה יום אחד. הקבוצות שהסתכלו מהצד וראו את התרומה הבינו שצריך ונכון להתחיל בקטן. גם המינהלת הבינה את החשיבות והחלה לעזור כלכלית, ועכשיו כבר יש הצפה של ישראליות שרוצות לשחק באירופה בעונה הבאה: הפועל אילת, הפועל חיפה, גלבוע/גליל והפועל ב"ש.
עירוני נס ציונה היא אולי מועדון קטן, אבל כזה שעשה דבר גדול.
