רק לא בגין, רק לא ביבי

הבחירות הנוכחיות גילו לנו סוד מדהים. השמאל מוכן לשים לראשו כל מנהיג ימין אפשרי רק כדי לסלק את בנימין נתניהו מראשות הממשלה. 

אם סמוטריץ' ובן גביר היו אומרים שהם מהרהרים באפשרות להיות ראשי ממשלה ברוטציה כראשי מחנה הרל"ב עם ששת המנדטים שלהם, האם זהבה גלאון היתה קושרת להם כתרים על הראש? האם ניצן הורוביץ היה רואה בהם מנהיגים עם ראייה למרחוק שיש לערוך חשיבה מחודשת על העבר ולהגיע נקיים מעיוותים לניתוח אפשרויות החיבור להדחת נתניהו? אם גדעון סער היה דורש שכל תלמיד בבית הספר יגיע בכל שנה למערת המכפלה לתפילה בחברון "היהודית", האם מרב מיכאלי היתה אומרת "אני מסרבת להצטרף לממשלה בראשותו"? אם נפתלי בנט היה קורא להכפלת ההתנחלויות ולחקיקת חוק להסדרת ההתיישבות הצעירה וכל מחלוקת קרקע עם הפלשתינים תוסדר באמצעות תשלום כספי, האם מחנה השמאל יגיד שהוא הראוי להיות ראש הממשלה? 

אין להם שום ערך שהם לא רוצים לדחוק, לשכוח או להעלים כדי לפרק את הליכוד. זה השמאל. אולם האיש שפוגע במחנה הימין בצורה החריפה ביותר, ובמיוחד במה שאני קורא פרויקט "המעמד הבינוני המזרחי", ולא מאפשר לו להפוך את עוצמתו האלקטורלית לממשלה יציבה ובעלת מעוף, הוא גדעון סער. 

גדעון סער עף מהליכוד כי רוב רובם של המצביעים בפריימריז חשבו שאיננו ראוי כחלופה לראש הממשלה. נתניהו וסער חרשו את הארץ. שניהם ירדו אל הסניפים במרכז ובפריפריה, הלכו לכל מקום שהזמינו אותם. סער הפסיד בגדול וקרס. קריאתו לחברי הליכוד לבוא אחריו לא נענתה, הוא נותר לבדו עם תסכול והבנה כי החלפת נתניהו תיקח שנים. הוא לא רוצה להפנים את מעמדו ואת התביעה ממנו למצוא דרכים חדשות ויצירתיות יותר להנהגת הליכוד. סער הפך את עורו וגילה את דרך הנטישה ופירוק הליכוד. הוא טוען שהוא לא נגד הליכוד אלא נגד נתניהו. זהו שקר בראש חוצות. הליכוד לא רוצה את סער כמנהיג שלו. הדברים נאמרו חד וחלק ועלבונו של המפסיד הפך לשנאה יוקדת לאנשי הליכוד. לפורר את התנועה שבה הוא גדל הפכה להיות משימת חייו. 

גדעון סער הוא בן דמותו של שמואל תמיר שיצא להדיח את מנחם בגין, יושב ראש תנועת חרות, כשנה לאחר בחירות 1965. כמו סער כיום כך גם שמואל תמיר, שהיה בשר מבשרה של התנועה, ברוך כישרונות והישגים, עמד וקרא "רק לא בגין" - רל"ב. וכך, כמו שמואל תמיר, גדעון סער ייעלם בערפל ההיסטוריה ולא יגיע לעמדת הנהגה לאומית. 

אף אחד מאיתנו לא יהיה מופתע מהעובדה כי מי שהצטרף לעמדתו של תמיר להדחת בגין היה מרדכי אולמרט, אביו של אהוד אולמרט, שהיה בעברו חבר כנסת מטעם חרות. למעשה, הנאום הראשון של אהוד אולמרט בתנועת חרות נשא קריאה לסלק את מנחם בגין, מנהיג התנועה, מכהונתו. מזכיר לכם משהו? ההיסטוריה הזו של רדיפת ההנהגה הנבחרת של התנועה? אולם אז מי שיצא חוצץ נגד הקוראים להדחת מנחם בגין היה איתן לבני. כן, אבא של ציפי לבני. לבני הלך לכל סניף של התנועה ברחבי הארץ, פעל לילות כימים ומנע את התפשטות הסדקים שזרעו שמואל תמיר, אולמרט וחבורתם שקראו לעצמם "המרכז החופשי". 

ההנהגה של תנועת החרות של אותם ימים, כמו בימים אלה, נותרה מאוחדת סביב מנהיג התנועה - מנחם בגין. כמו עם שמואל תמיר, נמצא כי גם בימים אלה רק קבוצות שוליות בתנועת החרות פרשו ממנה והצטרפו לגדעון סער. 

כיום, במקום לבחור באומץ, לחזור לליכוד ולהוביל למיצוי יכולתו של גוש הימין לניהול המדינה, כפי שהמצביעים מבקשים בצורה ברורה, סער בחר דרך שתוביל אותו לזרועותיהם של "ידידים" בשמאל חסר עמוד השדרה והזהות הרעיונית, שיזרקו אותו עוד יותר מהר ממה שהוא חושב.