לא להפוך את ישראל למדינת חסות אמריקנית

הישראלים הם קבוצה פרו־אמריקנית, מסיבות היסטוריות ואידיאולוגיות עמוקות. ארה"ב היתה ארץ המקלט ליהודים ומבצר הדמוקרטיה. כיום היא גם בעלת ברית חיונית לישראל. העובדות האלה טיפחו תחושה שאנחנו חיים בחסדה, שאנחנו גרורה המשמיעה קולות של עצמאות, כמו מדינות אירופה. 

יש כאן אי־הבנה יסודית. ישראל נותרה פעמים רבות לבדה ולחמה לחיים או למוות ללא עזרה אמריקנית. ארה"ב אף ניסתה לעיתים לחבור לאויביה: אייזנהאואר למצרים ב־1956-1955, אובאמה לטורקיה בצוק איתן ולאיראן בהסכם הגרעין הנורא, שאיים להמליך אותה על האזור כולו, ואולי כעת גם ביידן בניסיונו להחיות את ההסכם. אלה יחסים שונים מאוד מיחסי התלות של מדינות אירופה המערבית עם אמריקה, ה"משחררת" ונותנת החסות שלהן מ־1945.

שום מדינה אינה עצמאית במידה מלאה. עצמאות היא עניין יחסי, אבל הדבר אינו מוחק את ההבדל בין מדינה עצמאית למדינת חסות. מדינה צריכה להיחשב גרורה של מדינה אחרת, כאשר היא ויתרה על יכולתה לפעול עצמאית למען האינטרסים החיוניים שלה. ישראל לא היתה כזאת עוד לפני שנוסדה. עכשיו, למול האימפריאליזם האיראני והפייסנות האמריקנית, כאשר ישראל הרבה יותר חזקה, אסור לה לשקוע בתחושות של תלות ללא מנוס.

הנהגת "המדינה שבדרך" יסדה כאן מדינה תוך כדי מלחמה, למול פלישה ודאית ולנוכח איום אמריקני בניסיון להרתיע אותה. ממשל טרומן אסר לשלוח נשק ליהודים, נסוג מהחלוקה ודרש מבן־גוריון ומחבריו לא להקים מדינה כשהבריטים יצאו מהארץ. המודיעין האמריקני העריך שהיהודים יובסו. האיסור לחמשם היה אמור להבטיח את התבוסה, וכך יוכלו הבריטים והאמריקנים לחזור ארצה כמושיעי היהודים הנטבחים, אחרי גמילתם מדמיונות העצמאות שלהם.

ישראל התחילה את דרכה כמדינה עצמאית, ככל שמדינות יכולות להיות עצמאיות. היא נעזרה בסיוע מסויג מבריה"מ, אך סירבה להיות גרורה שלה. עזרת בריה"מ הסתיימה ב־1950 וישראל היתה נטולת בעלת ברית. ארה"ב הפנתה אליה כתף קרה, גם לנוכח האימפריאליזם הפאן־ערבי של נאצר, נשיא מצרים, והאיום הכבד שנשקף ממנו עם אספקת נשק עצומה למצרים מבריה"מ ב־1955, צבא מצרי בסיני וכיתור ישראל במעגל של בריתות צבאיות בהנהגת מצרים. ממשל אייזנהאואר המשיך להתחרות עם בריה"מ על ליבה של מצרים, גם אחרי שנודע על עסקת הנשק עם בריה"מ. כמו אובאמה בהסכם הגרעין עם איראן, אייזנהאואר חתר להשליט את מצרים על המזרח התיכון בחסות אמריקנית. יחד עם בריטניה הוא אף ניסה אז לקצץ את הנגב הדרומי ממדינת ישראל לטובת מצרים וירדן. 

במשבר 1967, ארה"ב וישראל התנהגו באופן דומה: האמריקנים משכו בכתף לנוכח הכנסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן והאיומים בפלישה לישראל, וישראל תקפה, הפעם לבדה. רק ניצחונותיה בששת הימים ובהתשה הפכו אותה לבעלת ברית ראויה לאמריקנים, אך לא גרורה.

הדעות חלוקות על ארה"ב במשבר 1973, עקב חיסיון על מקצת התיעוד. הסיוע האמריקני התעכב. יש סברה שארה"ב היתה מעוניינת להחליש את ישראל, כדי לסחוט ממנה ויתורים במוצאי המלחמה. כך או כך, לפני ואחרי הברית רבת המשמעות שנרקמה בין שתי המדינות, ישראל מעולם לא היתה מדינת חסות של ארה"ב. העובדה שהמחישה את זה בצורה הברורה ביותר היא התמדת האופציה הגרעינית בידיה של ישראל, למרות כעשור של התנגדות אמריקנית מראשית שנות ה־60.

אסור לנו לשקוע עכשיו לתודעה של מדינת חסות, כהמלצת אחדים בממסד הביטחוני־מדיני שלנו. אנחנו יודעים מניסיוננו שארה"ב מסוגלת להשליך את יהבה על מעצמה אזורית שהיא אויבת של ישראל, בתקווה שהיא זו שתייצב את המזרח התיכון. אסור להניח שישראל יכולה להתמודד עם האיום האימפריאלי־גרעיני של איראן רק באותה המידה שארה"ב מתירה לה. זעקות שבר מהסוג המושמע כעת מחוגי היונים בישראל עלולות להצר את יכולת התמרון המדינית והמבצעית החיונית לישראל.