לעיתים נדמה שתקשורת היא חמישים אלף גוונים של ביקורת, ומעט מאוד הלל, אך יש לנו שבוע אחד בשנה בין נפילה לתקומה, שבו אירועי השנים וקורבנות הנסיבות מעמידים את חיינו למבחן הפרספקטיבה, מזכירים לנו שהחיים שלנו בזמן ובמקום הזה הם לא פחות מסוג של פלא.
לא פעם כתבתי כאן על פצעים, הדרה וריחוק של תושבי המדינה שמעבר לתקשורת. אולם הקיום האנושי הוא מורכבות, והמציאות היא מגוון אינסופי של דומים ושונים. וגם כאן יש את אלו שלמרות הקלפים שחולקו להם, עשו לימונדה מהחול ודבש מהמדבר, לתפארת חייהם, לתפארת הפריפריה - ובסופו של דבר, גם לתפארת מדינת ישראל. שכן בתום תרועות הטקסים ולאחר שמקפלים את הסמלים, מיהי המדינה ביומיום ובכל שעה, אם לא אנשיה?
״אבי היה חייט בחו״ל, תופר לשרים ולאנשים בעלי מעמד, הוא לא רצה לבוא לישראל. אבל אחי הגדול עלה לבד עם עליית הנוער, והם התכתבו, והוא סיפר לו מה זה ישראל. ההורים לא רצו לעזוב את תוניס, היה להם טוב, אבל אחרי שש שנים של תמונות ומכתבים, אבי התרצה והחליט לעלות ארצה. כשהגיעו, אמר להם שימו אותי בגדרה, אמרו לו בסדר, והסיעו אותנו במשאית, ואבי ראה אבק ועוד אבק ואומרים לו לרדת, ואין כלום. והוא אומר - זה לא גדרה, אני ראיתי תמונות, ואני לא רוצה לרדת. בסוף אמרו לו - אתה צודק, זה לא גדרה, אבל בגלל שהמקצוע שלך הוא חייט, ובישראל משבצים אנשים לפי העבודה, אז יש מפעל כיתן בדימונה, ולכן אתה תחיה כאן. כל חייו היה לאבי תסכול גבוה, הוא תמיד דיבר על זה, 'רציתי לגור בגדרה ושמו אותי בדימונה', אבל הוא היה איש נעים הליכות, רץ עם הזרם, ובסוף הוא התאקלם יפה״.
החביבות והאופטימיות בקולה של גאולה בן מאור, עומדות בניגוד מוחלט לסיפור החיים שהיא מתארת. כשהייתי צעיר, כמעט כל חבריי המזרחים למחזור החול סחבו סיפור כזה או דומה לו על הגב. הורים או סבים שלא רצו להגיע או לרדת מהמשאית. זה היה כל כך נפוץ, עד שהאמנתי שזהו חבל הטבור הישראלי של כולם. לא ידענו שיש כאלו שכל שאלת קיומם כאן ובמקום הזה היתה אבן יסוד מוצקה שממנה הם טיפסו מעלה. עם השנים נוכחתי לראות כמה הפצע הזה מהדהד במורד הדורות, אך גם כמה כוח החיים גדול מכל פצע. וכמה חשובה המקפצה שנתנו לנו הורינו, אנשי הדורות הנודדים, כדי שנגיע אל המקום שבו אנו עומדים כיום, כענקי צל על כתפי שחוחי השמש, הדנים בפצעי העבר.
במבט ראשון, גאולה היא קלאסיקה לסטריאוטיפ של ״מאמא פריפריה״ מישראל השנייה. כיסוי ראש, צמידים משקשקים, צבעים מופרזים, ודיבור שחג במעגלים כמו משחק שח רב־משתתפים, דואג לזמן ולמקום אך דואה במבט יהודי מעל הדורות, מלא אמפתיה וחיוך אמהי קורן. אך כשמבדילים בין קודש המציאות לחול הדעות הקדומות, מבינים מדוע כיוונו אותי אליה שוב ושוב כאישה ייחודית שאת סיפור חייה כדאי להכיר, אישה שמאתגרת את התפיסה על מי ומה הם תושבי הפריפריה.
״הגעתי לדימונה בגיל שנתיים וגדלתי בעיר בסוף העולם, אבל מבחינתי זה היה לגור בעיר מדהימה, תמיד אהבתי כאן ואהבו אותי, נתנו לי המון ביטחון. אולי בגלל שלא הכרתי שום דבר אחר, אולי אם הייתי כמו האחיות הגדולות שלי, שהכירו ערים גדולות, הייתי חושבת אחרת. אבל אני נהניתי מבית הספר, מהלימודים, מהמורות והמורים. כשסיימתי את בית הספר הלכתי ישר ללמוד הוראה, והייתי מורה 36 שנה עד שפרשתי. התחתנתי בגיל 21, עם בעל מקסים, משה. הכרתי אותו בכיתה ה׳, הוא היה המדריך שלי״.
מדריך וילדה מכיתה ה׳?
גאולה צוחקת וקולה נצבע בנוסטלגיה שובבה: ״פעם גם ילדים היו מדריכים, הוא היה מכיתה ט׳, רק ארבע שנים הפרש. אנחנו עד היום ביחד, אפילו שהוא לא דתי ואני כן, ושלא תחשוב, היו לי כמה מחזרים. אבל ידעתי מה שחשוב לי, רציתי מישהו שימשיך איתי לכל החיים, נישואים וילדים, זה לא נעליים לעונה אחת. אגב, עד היום אני אוהבת את כולם, ובקשר טוב עם כל המחזרים שלי מפעם״.
מרשים, סיפורי אהבה של עיר קטנה. חשבתם לעבור לעיר אחרת?
גאולה מופתעת בכלל מהשאלה: ״לעזוב את דימונה האהובה שלנו? לא. אני אוהבת את המקום, הקהילה, את התחושה של האחד עם השני, העזרה, החמימות. תמיד היינו ביחד, לא היינו לבד. היו לנו חיים נפלאים, איך נעזוב דבר כזה נהדר?"
אז אף פעם לא הרגשת שאת חיה בקצה, במקום קשה?
״לא. ההורים שלי שידרו לי לחשוב חיובי ולא שלילי. האמת, היו כמה בנות שהמצב שלהן היה קשה, היו גם כמה בנות שההורים שלהן היו משתכרים ולא מתייחסים אליהן טוב, אבל תמיד היה לנו כיף. אנשים טובים, רציתי לחיות טוב, ולחיות טוב זה לגדל ילדים, וכמו שאהבתי ילדים בבית הספר, איך לא יהיו לי ילדים? והרבה? וברוך השם, יש תשעה. יש מהנדס חשמל, מהנדס מחשבים, מהנדס תקשורת, מהנדסת אווירונאוטיקה, עבדה בנאס"א אבל ברוך השם חזרה לארץ. ויש מהנדסת כימיה, וכולם עם תואר ראשון ושני וגם שלישי בדרך. חוץ משניים - כולם גרים בדימונה״.
רגע, יש לך ילדים לא מהנדסים?
"כן, הבת שלי מנהלת חטיבה צעירה בתיכון בעומר".
הסיפור של המשפחה של גאולה הוא בסוף בדיוק ההפך ממה שמקובל לחשוב על הפריפריה. היא מסבירה שהכל מתחיל בבית. "תראה, לאבא שלי היה חשוב שאלמד ואתקדם, הוא היה ממסגר את התעודות שלי מהיסודי ותולה אותן בסלון. תמיד אהבתי ללמוד ולדעת עוד על העולם הזה, וגם היום, ברוך השם, מאז שיצאתי לפנסיה אני לומדת חקר המוח באוניברסיטת בן־גוריון. השנה, עם הקורונה, למדתי היבטים חברתיים של ישראל בזום. הורים שרוצים שהילדים שלהם יצליחו צריכים לשמש להם דוגמה ולהצליח בזכות עצמם. לא לוותר לעצמם, לעשות להם עתיד. ולימודים והשכלה זה דבר חשוב מאוד״.
אז העובדה שהתחלת במקום שאחרים ראו בו את סוף העולם, עם הורים שלא רצו להגיע לשם, לא שינתה לך?
"בן אדם צריך להיות אחראי לעצמו, ולנתב את עצמו ליעד שהוא רוצה להגיע. לא לוותר על שום דבר, גם אם קשה. כשהבת שלי היתה קטנה, רצו לנתב אותה למקום לא מתאים, כי היתה לה תקופה שהציונים שלה היו פחות טובים. ככה זה ילדים, יש להם תקופות. אז נלחמתי ונלחמתי, והגעתי עד המפקח הארצי כדי להוכיח להם שהם טעו, ולא ויתרתי להם. ותודה לאל, היום היא מהנדסת כימיה בכירה. ידעתי שאני אחראית לעתיד שלה ורציתי להוכיח שהיא יכולה, כי ילדים צריכים הרבה תמיכה ולא צריך להגיד להם אתה לא יכול, צריך לתת בהם אמונה. לנתב אותם לדרך הנכונה. וזה הכל חינוך.
"זה נכון שלפעמים יש לאנשים סטיגמה שלילית על דימונה, כשפוגשים אותנו בחוץ היו אומרים 'מה, אתם מדימונה? אתם לא נראים'. אבל זו עיר נהדרת עם אנשים נהדרים. יש לנו כאן ספרייה, תיאטרון דימונה, מופעים, הצגות. אולי אין כאן המון, אבל יש לנו מספיק. ואני רוצה לומר לך שמה שקובע זה לא המקום שבו אתה נולד, או באיזה מקום אתה גדל, מה שחשוב באמת זה האהבה שאתה מקבל ונותן. החיים הם מה שאתה עושה לעצמך ממה שקיבלת וממה שיש. וברוך השם, תמיד הרגשתי והאמנתי שכל דימונה טובים, וככה גם כל עם ישראל". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
