לא "הדק השחרור", הדק המעצר!

"חיים ומוות ביד הלשון". בוודאי כך לגבי חירות האדם. בהחלטה שנתן לאחרונה שופט בבית המשפט העליון, הוא בחר להדריך את השופטים בבתי המשפט השלום והמחוזי דווקא כך: "כאשר בפשיעה חקלאית עסקינן, היד על הדק השחרור אינה צריכה להיות קלה".

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו פריצה לחווה וגניבת עופות. לפי המיוחס לו על ידי המשטרה והפרקליטות, הוא פעל עם אחרים, שחלקם נתפסו "על חם", והוא המשיך בנסיעתו וברח מהשוטרים. בית משפט השלום קבע כי "קיימת תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לנאשם ולנאשם נוסף, המבוססת בעיקר על האזנות סתר ואיכונים", אם כי "מדובר בראיות שאינן ברף גבוה". לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן, הורה בית המשפט על שחרורו למעצר בית מלא בפיקוח ערבים, ובהמשך התיר לו לצאת לעבודה ביום. 

לפי ההצהרה המקובלת אצלנו, גם נאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. לכן הכלל חייב להיות שחרור, ולא מעצר. לפי חוק המעצרים, שהוא ניסיון של הכנסת מ־1996 לצמצם את השימוש המופרז במעצר, ניתן לעצור רק בהתקיים אחת משלוש עילות מוגדרות, ורק אם חלופה אחרת לא תשיג את המטרה: יסוד סביר לחשש לסיכון ביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה; יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי החקירה; או "מנימוקים מיוחדים שיירשמו" לצורך הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא במעצר. אך המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מכשילים שוב ושוב את ניסיון הכנסת לרסן את תאוות המעצר.

ברוח זו הגישה הפרקליטות ערר על החלטת השלום. המחוזי קיבל את הערר, ובמקום חלופת המעצר שקבע השלום, שלח את הנאשם למעצר עד תום ההליכים. הנאשם הגיש לעליון בקשה להשתחרר - ונדחה. במקום להדגיש את חזקת החפות, בחר העליון לקבוע שמתקיימת סכנה לביטחון הציבור, משום שמדובר בגניבה חקלאית, שיוצרת פוטנציאל של עימות בין החקלאי לבין הגנב ואף פוטנציאל של התפתחות מרדף מסוכן של שוטרים אחר הגנב הנמלט.

אלא שאם הפוטנציאל מתממש, ממילא המעשה יסווג כעבירה חמורה יותר. אם זו סכנה לציבור, כמעט כל התפרצות וגניבה הן סכנה לציבור. זוהי הגנה מופרזת על הרכוש. הגנה כזו צריך לייחד לגוף האדם. אחרת, המעצר הופך מהחריג לכלל - ענישה לפני משפט והרשעה. נוסף על כך, המעצר עד תום ההליכים לוחץ על הנאשם להודות במסגרת עסקת טיעון כדי להשתחרר - גם אם הוא חף מפשע.

ההשוואה המתבקשת היא להלכת גנימאת (1995). אז דיברו על "מכת מדינה" של גניבות רכב; היום מדברים על "מכת מדינה" של גניבות חקלאיות. אז קבע בית המשפט העליון שאין לעצור עד לתום ההליכים גנבי רכב. מעניין שגם בגניבת רכב יש פוטנציאל לעימות עם בעל הרכוש ופוטנציאל למרדף משטרתי מסוכן. הלכת גנימאת נחשבת לספינת דגל של העליון, שבעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קבע שיש לכבד את חירות הנאשמים. הפסיקה החדשה היא נסיגה מצערת.

חוששני שהתחלפו לשופט היוצרות (בלשון העם, הוא התבלבל) כשבמקום לדמות את ההחלטה על מעצר ושלילת חירות האדם כלחיצה על הדק המעצר, הוא בחר בדימוי של "הדק השחרור" דווקא, והנחה את מאות השופטים שמתחתיו ש"היד על הדק השחרור אינה צריכה להיות קלה". על רקע החלטות שכאלה, לא פלא שלפי מחקרים אמפיריים כמעט כל בקשות המעצר מתקבלות על ידי השופטים, ללא סינון משמעותי, כחותמות גומי. מהמשטרה יש לדרוש לספק הגנה על החקלאים, כשם שגניבות הרכב פחתו גם ללא מעצר. מבית המשפט העליון יש לצפות להגנה על חירות האדם, ולא לשלילה גורפת שלה. 

פרופ' בועז סנג'רו הוא ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי,

מלמד במכללה האקדמית ספיר ובמכללה האקדמית גליל מערבי