שנה לסגר ששינה את חיינו, עד כדי כך שניתן לומר שאנו בין עידן ה־AC - אחרי הספירה - לבין עידן ה־PC - פוסט קורונה. הסתגלנות האנושית היא תכונה מופלאה. וכבר נדמה שהתרגלנו לשגרת חיי מסך ועבודת זום, וגם בזמן כה מבודד ועגום ניתן לראות את החיובי בשנת הסגר, שנה שהוכיחה שכל העולם המודרני יכול קצת פחות, וקצת אחרת, פחות הומה, פחות קניות, פחות פקוק.
״שוב פקק בכביש. 2020, אני כבר מתגעגע אלייך״, כתב חבר, ספק הומור, ספק קיטור. אך מעבר לכל הטלטלות שעדיין רוחשות, בדרך אל המים השקטים של השגרה, יותר ויותר מתגלה ששנת הסגרים והזמזומים עשתה בנו שמות גם במקומות שאליהם החיסון לא מגיע. עלייה בהפרעות אכילה, חוסר יכולת להתרכז, נדודי שינה, לחץ פנימי, חרדה וחוסר ביטחון כלכלי. בתום כל התנצחויות הפייסבוק וקרבות הטוויטר, השנה הזו חרטה עמוק את טלטלותיה בחוסן הפנימי, זה שבין ההוויה לנפש ובין המסיכה לנשמה.
הרבה פגועים הותירה הקורונה, מי יותר ומי פחות. עולם התרבות מנסה להגיח מקומת המרתף שבה שקע, אנשי החינוך שמצאו את עצמם בין פטיש הממשלה וסדן ההסתדרות, בין הילדים להורים, ובין כל אלו - אנשי המזון וההסעדה שספגו את טלטלות היום בהוראות שגרמו לשנה האחרונה לחוש כאקורדיון מקרטע, נפתח־נסגר, טייק אווי, רק משלוחים, תווים ירוקים בפנים, לא מחוסנים בחוץ, והנה ביום ראשון, אם ירצה השם או הפרויקטור - שוב פותחים, ככל הנראה.
"מה נעשה, יש לי ברירה, אחי? אני חייב לפתוח, זה מפעל החיים שלי, זו שנה מורכבת, אי אפשר היה לנחש מה יהיה. כל הזמן משתנה, משגעים אותנו, תאמין לי".
חנוך סטמקר הוא הבעלים של הודו הקטנה ברחוב רינגלבלום בבאר שבע. פעם זה היה רחוב מאמות מרוקאיות, כיום הצצה ברשימת הוויי־פיי השכונתית חושפת קרנפים מעופפים, האחים העופיונים ועוד דמויות מסדרות כת אהובות. גם בשנת לימודים מרחוק, שמות רשתות הוויי־פיי מגלות - כאן חיים סטודנטים, והרבה. לפני יותר מעשור מסעדת הודו הקטנה היתה חלוצת התחדשות הרחוב העתיק, זרז בהפיכתו למרכז הומה של חיים עירוניים מעורבים. מגורים, לימודים, תרבות ואוכל, מוסד מקומי ששמו יוצא למרחקים.
"תראה, עבדנו בכל מקרה, במשלוחים, וכשפתחו באוגוסט, עבדנו יפה מאוד. אנשים רצו לצאת ולשבת ובאו ואכלו והיה טוב, אבל זה לא מפצה על שנה שלמה של סגר. ואני לא יודע מה התוצאה הנפשית של כל זה, אבל חצי שנה אחרי תחילת הסגר היו לי כאבים בחזה, הרופאים אומרים לי זה שום דבר, אבל הכל מלחץ של עבודה. דאגות, הלוואות שממשיכות לרדת, אצלי זה נגמר בכאבים בחזה, מזל שחבר בא ואמר לי, 'בוא, תעזוב, ניסע לכמה ימים', זה קצת הרגיע לצאת מהסחרור הזה".
ואתה מתרגש לקראת הפתיחה ביום ראשון?
"אתה יודע מה? אני אפילו לא בטוח שאני פותח, כי יש מצב שהתחלואה תעלה ומעיר כתומה אנחנו עיר אדומה, ואז שוב סוגרים, אז מה שווה לי להביא עכשיו אחמ"שים וצוות ואז יסגרו לי אחרי יומיים את המסעדה? מה עשינו בזה? בינינו - מי בכלל יבוא לעבוד? רוב המסעדות בבעיה ענקית. העובדים בחל"ת עד יוני ולא רוצים לחזור, הם אומרים לי, 'אני מקבל 75 אחוז בשביל לשבת בבית ולראות נטפליקס, אם אתה רוצה שאני אחזור לעבוד, אני חוזר אבל עובד רק בשחור'. איזה שיגעון זה? ואני אומר לעובדים שלי, 'אל תלכו למסיבות פורים, תיזהרו', שלא חלילה יקרה שיש לי עובד אחד שיכניס לבידוד את כולם, ואני רואה כמה אנחנו משתגעים על זה, ואז הממשלה מודיעה שאולמות אירועים מותר עד 300 ו־500 איש, איזה טירוף זה? חוסר היגיון, תאמין לי".
אנשים באו אליך כי היה להם כיף לשבת ולהיפגש.
"כן, זה חסר, אנשים רוצים לצאת. שיגישו להם אוכל טוב, לא להיות כל היום בבית, אבל אין ביטחון בכלום, כלום, אין תחושה שמישהו יודע מה קורה ומה יקרה".
לא רחוק מהודו הקטנה, מחדדים אנשי "חומוס אברהם" את הבעיה: "כל המידע שיש לנו זה כמוך, מהטלוויזיה, אף אחד לא מודיע מה אפשרי, איך אפשרי, כלום, אין תיווך, לא של העירייה ולא של הממשלה, תקרא בעיתון מה מותר ומה אסור".
ואתם תפתחו?
"וואלה, לא יודעים, נראה. וגם אם נפתח, מי יבוא לעבוד? מאיפה נביא צוות? כולם בחל"ת. זה הדבר הכי קשה כיום בעולם המסעדנות, אין עובדים כי אף אחד לא רוצה לעבוד כשיש לו חל"ת מפנק עד יוני".
ואחרי זה?
"אלוהים גדול..."
הצרפתית בוקעת מהרמקולים, המילים לואטות בהבל האספרסו, אני מנסה להבין מה קרה למוזיקת הרגע, ברק בוחניק מחייך: "כשהיו אנשים היינו שמים לב למוזיקה יותר, חלק מהחוויה, עכשיו רק עבודה, משלוחים, למי יש ראש לשים לב למוזיקה".
סניף ארומה בתחנת דלק בקצה באר שבע, פעם היום שלי היה מתחיל בפגישות עם חברים, מכרים, היום זה שלום בטייק אוויי, חום בכוסות חד־פעמיות וחיבה במשלוחים. ועדיין מסתמן שיש קצת תקווה. ״תאמין לי, אני מחכה ליום ראשון, אתה יודע למה?״ לקוח חולף מאתגר את ברק, ״הכי מתגעגע לטעם של קפה בכוס זכוכית, לא טייק אוויי ולא בטיח, קפה בכוס זכוכית וטעים. אתה מבין? זה הכל, נתראה ביום ראשון״.
כשאני לא כותב לעיתון אני גם מפיק מוזיקלי. הקלטתי עשרות זמרים ברמות שונות, ולאחר ניסיון של עשורים אני יודע שלא רבים הזמרים - גם המקצועיים - שנשמעים טוב כשהם שרים ללא ליווי מוזיקלי ועם אוזניות על האוזניים.
כל חיינו אנו רגילים לשמוע את קולנו מתיבת התהודה הפרטית שהיא הגוף שלנו. זו הסיבה שכולם מרגישים ״מוזר״ כשהם שומעים את קולם בהקלטות לראשונה, הקול שלהם מרגיש קצת משונה ולא נכון. התחושה - שבתוך הראש יש לנו תדרים נמוכים כשל פאודור שיליאפין, זמר הבס האגדי, היא מוצדקת, בחלקה, אבל הם לא באמת יוצאים החוצה לעולם. ההקלטות מגלות את האמת, מבחוץ אנחנו הרבה פחות עמוקים מאשר בפנים.
כשאנו שרים, אנו משתמשים במערכת בקרה משוכללת כדי לדייק את השירה. האוזן מקשיבה לגלי הקול הנישאים באוויר מן הפה, ומדייקת את תדר המנגינה כמיטב יכולתה. אך כשאוטמים את האוזניים עם אוזניות, האוזן נתונה לחסדי המפיק והטכנולוגיה לספק בקרה נאותה מה בדיוק יוצא מהפה. בכל מקום ציבורי שבו שמעתם אנשים עם אוזניות שרים, בוודאי שמעתם אותם מזייפים. אוזניות מקשות את יכולת הדיוק, משבשות את הבקרה על עוצמת הקול ופוגעות ביכולת הפקת הקול לחלוטין. זו הסיבה שזמרים מקצועיים שרים לרוב עם אוזנייה אחת ולא עם שתיים, כדי לשמר במשהו את מערכת הבקרה הפנימית לדיוק השירה.
כיום תוכנות ״פוטושופ״ אולפניות יכולות לעזור לרטש כל זיוף ולהקציע כל זמר עד שיישמע מדויק כרובוט ומשמים כמוהו. איילת שקד אינה זמרת מקצועית, אבל לטעמי כמפיק מוזיקלי, היא שרה הרבה יותר טוב מהאדם הממוצע. יותר משהסרטון מעיד על יכולותיה המוזיקליות של שקד, הוא מעיד על עילגות המלעיגים ששופטים את יכולות השירה שלה על סמך דעותיה הפוליטיות או מגדרה. הנה לכם אתגר "טיקטוק" מובהק. בקשו ממישהו שיצלם אתכם כשאתם שרים עם שיר באוזניות. חייכו, אתם נלעגים לא פחות.
