בערוץ 13 הונחתה הוראה לא לראיין אנשי ליכוד. גליקסברג, דוקומנטריסט שערך סרט תעמולה מטעם בית המשפט העליון, התגאה שלא במקרה אמיר אוחנה לא התראיין אצלו. אלו תופעות מעומק השמאלנות. מסימני השתלטות "המפלגה" על העיתונות והעיתונאות.
אחדים מציינים שהשמאלנות נוגדת את ההיגיון, אבל לשיגעון עצמו יש היגיון. הרעיונות הסוציאליסטיים והמדיניים של השמאל נוסו בכל מקום וכולם נכשלו. אז מדוע "הם" עדיין דבקים ב"שמאל"? צריך להזכיר שהדבר הזה שאנחנו מכנים "היגיון" אינו מקובל על המהפכן השמאלי. ההיגיון הרציונליסטי משקף לדידו את סך כל תבונת העבר; את המסורת. את החשיבה "המקובלת". לכן, הפוך גוטה. כל מה שנראה סביר והגיוני - יש לעשות הפוך ממנו. רצח זה רע? מי אמר? למען "הצדק" המהפכני, מותר לרצוח. וישנו המושג החשוב שטבע סטפן פוסוני, "מהפיכת הטירוף". זה קשור לתפיסה של המהפכה התרבותית המאואיסטית, המודל למהפכת התרבות בארה"ב. "היחסים בין בני אנוש הופכים לבלתי־אישיים, הפשטה עוברת לקונקרטיזציה, שנאות עזות מתפתחות על בסיס הזדהויות כוזבות בעיקרן, כעס מוביל לחמת טירוף", כתב פוסוני בלי לדעת שהוא כותב על חיי הציבור בישראל.
לפי חוקר הסטליניזם רוברט סי. טאקר, בתום מלחמת העולם השנייה היתה לסטלין בעיה: הציבור הסובייטי פיתח ציפיות לשיפור בחייו, להשתקפות הניצחון בהצלחות. זה לא קרה, והיתה אכזבה רבתי. אז החלה התעניינותו בחוקר מדע ההתנהגות פבלוב, שכבר לא היה בין החיים. הסוגיה על הפרק: אם אי אפשר לשנות את המציאות, צריך למצוא דרך לשנות את "תפיסת המציאות"; לשלוט בדרכי החשיבה.
אבל ההתפתחות החמורה שהתפשטה לכל עבר בעולם היא השתלטות המפלגה. "המפלגה" השתלטה על האמנות - ספרות, ציור, קולנוע, תיאטרון, צילום וכל מה שבתווך. מרטין סקורסזה פרסם עתה מסה גדולה ב"הארפר'ס" על פליני, אבל הוא פותח בהרשעה נוקבת של שירותי הסטרימינג שממיטים חורבן על אמנות הקולנוע. אלא שעוד לפני "נטפליקס" ושות' האמנויות נחנקו בוועדות הרפרטואר. יוצרי המפלגה, חוקרי האמנות המפלגתיים, מבקרי האמנות הכשרים פוליטית - הם אלה המאלילים, והם אלה הדוחקים לשוליים עד הכחדה. כתוצאה מהברירה ה(לא) טבעית הזאת נוצרת שושלת של יוצרים אמנים שמשמרת את הדנ"א הסטליניסטי־מרקסיסטי (זה אותו דבר). לא התיאורטיקנים האינטלקטואלים משמרים את הרוח האידיאולוגית, אלא האמנים, כוהני הדת, שמשמרים סדיזם באוהלך ונופת צופים חייכנית כלפי אויבים מחוץ.
בדור האחרון ניכר מאמץ אדיר של "המפלגה" לא רק להחליט מה "אמת" ומה "שקר" באמצעות עיתונאים, אלא בעיקר לקבוע מיהו עיתונאי ומי "אינו עיתונאי". זה פשר הדיבור החדיש באולפנים בנוסח של "אתה משקר", זה "שקר"! ויש המהדרין: "יש דעות שאסור להן להישמע". יש להבדיל בין "תקשורת שמאלנית" לבין תקשורת נשלטת בידי "המפלגה". "התקשורת השמאלנית" ניכרת בחופש הביטוי; שליטת המפלגה זה מה שאנחנו מתחילים לראות בדמותה של "תרבות הביטול והמחיקה".
