פרשת דריגוס: מסרבת להיות על ספסל הנאשמות

 אחרי התחקיר הבועט שפורסם היום באתר "פוליטיקלי קוראת", נראה שהכל כבר נכתב בפרשת ארז דריגוס, השחקן הבולט מחזרות שנדמה שהספיק להטריד את רוב רובה של תעשיית המשחק והתיאטרון בישראל. למרות זאת, הפרשה מעוררת בי המון תחושות ואת הרצון לדבר גם כן.

הרשימה הזו של השמות של הנשים אותן הטריד שלא נגמרת, מטריפה אותי. אבל את הזעם האמיתי, את תחושת התסכול וההזדהות העמוקה והכואבת אני מרגישה יותר כלפי אחת הנערות הצעירות שהוטרדה.

אחת הנערות בפרשה, דר (שם בדוי) מתארת את תחושותיה בחילופי ההודעות עם דריגוס, תחושות של נערה שקשה להאמין כי היא בת 17, ודריגוס מעז לנהל איתה את השיח המיני המכוער והמטריד שניהל. אי אפשר שלא לתפוס את הראש, להיאנח בצער ולשאול את עצמך איך בנאדם יכול לחשוב בצורה בהירה וצלולה, שמה שהוא עושה זה בסדר, בד בבד שהוא שם דבר בתעשייה בה כולם מכירים את כולם וברור מראש שזה יכול להתפוצץ בכל רגע.

לפי הכתבה שפורסמה ב-"פוליטיקלי קוראת", דר (שם בדוי) מספרת כיצד חשה אשמה שענתה להודעות שלו ולא חסמה מיד. "הייתי אז נערה צעירה", היא משתפת, שלא ידעה איך להגיד לא.

ואני, בחורה צעירה נושקת ל-22, מזדהה איתה עמוקות. זוכרת בבהירות את היום ההוא בו הדגמתי משהו על הלוח בכיתה ואיזה בחור לחש לחברו "איזו כוסית היא, תראה את התחת שלה".

זוכרת בבהירות כואבת כל בחור שאי פעם דיברתי איתו והשיחה התגלגלה לכיוונים מיניים ואת מתגלגלת ביחד איתה. ה'לא' שלך לא עובר באמת למסך שלו בצד השני, המחשבות מהססות וכל בזיק שתקלידי גורם לך לחשוש.

הרגע בו את קופאת

זוכרת את המסיבה ההיא בגיל 15 בה היה מישהו שהביט בי ואז הזמין אותי לרקוד, ואני הייתי ילדה ללא ניסיון, אז חשבתי שלרקוד איתו באופן צמוד יגרום לי להיראות בוגרת מולו, כמו שראיתי בסרטים, ולא הבנתי למה תוך חצי דקה שפתיו היו על שפתיי, ויום אחר כך כבר כל השכבה שמעה שמה שקרה שם זה ששכבנו בשירותים.

אבל בעצם, כל מה שקרה שם זו נשיקה זרה לארבע שניות, והיא קורית ואני לא מבינה איפה אני בכלל נמצאת. בתוך כל הבלגן של אותה מסיבה, ברגע ההוא בכיתה כשהייתי אמורה לכתוב על הלוח את המילה שלא נכתבה - את מרגישה שאת קופאת. שהפה שלך אינו יכול להגיב, אפילו שאת בחורה אמיצה שתמיד מדברת, שהגוף שלך משתתק באותה 'נשיקה' ואין את הצרחה הפנימית הזו שצורחת עלייך ללכת. וכל מה שעובר לך בראש כשאת יושבת בכיתה י' מול מי שחשבת שהפיץ עלייך את אותה השמועה – זה שאת לא יכולה לשאול אותו שאלה כל כך קשה, את לבד מולו, חסרת כוחות ועייפה מלנסות להצדיק את עצמך ולטהר את שמך.

וזו תחושה חוזרת, בכל כך הרבה מקרים הטרידו מישהי ולא משנה מה היו העונשים או התוצאות של  האשם שהטריד אותה, בתחושה שלי, קולות שואלים ותוהים עדיין נשמעים מכל עבר. את בפוזיציה מתמדת של 'המסבירה הלאומית,' איך הטרידו אותך ולא אמרת, לא סיפרת או התרעת.

הקולות האלה הם לרוב לא כועסים, ואם הם כועסים – אדרבא, זה רק גורם לך להרגיש עוד יותר אשמה ממה שאת מרגישה גם ככה. וזה אבסורד מוחלט – שגם אם הנאשם מקבל את המגיע לו, את עדיין בפוזיציה בה את מרגישה על דוכן הנאשמים בעצמך, לעיני כל שחושבים שזה לגיטימי להציף אותך בשאלות לא לגיטימיות.

האם נתתם לכל בחורה, ולצורך העניין לי, את התחושה שאתם מבינים אותי? אם אני נאלצת להסביר, להוציא מפי ולו 'אבל...' בודד, זו אינה הבנה במאת האחוזים, אני מצטערת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו