פתאום כולם מתגעגעים לבגין. יום אזכרתו שחל השבוע הוא הזדמנות נאותה להשיב מעט מכבודו של מפקד האצ"ל וראש הממשלה מטעם הליכוד, לנוכח ההתרפקות המשותפת באולפנים של בכירי ליכוד לשעבר, יחד עם צאצאיהם הפוליטיים של אלו שכינו את בגין פשיסט ורוצח.
פנים רבות למורשת בגין, אבל תכונה אחת בוהקת מעל כולם: אהבת ישראל. ואהבה זו דורשת ביאור. כיוון שלא מדובר היה בסנטימנט חברתי רגיל כלפי יחיד כזה או אחר, אלא בנאמנות עמוקה לאומה, אהבת העם היהודי שממנה נגזר יחסו האצילי והמכבד לכל יחיד. אהבה זו לא נבעה רק מרגש סוער שהתפרץ בנאומיו, אלא מהכרה בזהותנו הלאומית, בשייכות שהיא יוצרת בין כל חלקי עם ישראל ובזכות התנ"כית וההיסטורית למימוש מדיני שלה בארץ ישראל.
הכרה זו היתה הסיבה לכך שבגין הגדיר את ניצחונו בלילה ההוא ב־77' כ"מפנה בתולדותיו של העם היהודי ושל התנועה הציונית", כניצחון של תפיסת ז'בוטינסקי מ־1931 "לקבוע כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו". מבחינתו, ניצחון הליכוד בראשותו לא היה בקרב פוליטי־מפלגתי על מפא"י ההיסטורית בלבד, כי אם ניצחון אידיאולוגי לגבי תכלית קיומה של מדינת ישראל - להביא לידי ביטוי את חייו, תרבותו ומורשתו של העם היהודי.
החל מאותו לילה פתח מנחם בגין את שערי הממשלה ואת המרחב הציבורי כולו, לכל העדות ולכל הזרמים, חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, "כולנו אחים, כולנו יהודים", כפי שהרעים בקולו בנאום הצ'חצ'חים המפורסם. כך נהג, כשיזם את פרויקט הדגל לשיקום שכונות בערי הפיתוח. הוא פנה לנדיבי העם היהודי בתפוצות, כדי לחבר אותם אל השכבות החלשות כאן, מתוך אותה ראייה של ישראל כמדינת לאום, ליבו הפועם של העם היהודי כולו.
מול מסירותו המוחלטת לרעיון הלאומי ולזהותה הלאומית של ישראל ניצבים היום מתנגדי חוק הלאום כמו יאיר לפיד, דן מרידור ומעל כולם, למרבה הצער, בני בגין, ומחללים את זכרו של בגין. הם מתהדרים בשמו, תוך שהם שותפים לרמיסת הערך המרכזי שעמד לנגד עיניו, חיזוק מדינת הלאום היהודית. הם מצטרפים לגופים בינלאומיים מבחוץ ולמיעוט אוליגרכי של משפטנים מבפנים, הפועלים לקעקע את זהותה של ישראל. הם עושים זאת בחבירה למתקפה הפרועה והמסוכנת על אופייה היהודי של ישראל ועל ריבונות אזרחי ישראל לקבוע את ערכיה ודמותה.
חרות היחיד של בגין, כחניכו של ז'בוטינסקי, היתה חירות מלאה של האדם, כיצור חברתי, שחירותו תלויה בחירות הלאומית ובשייכות אליה ולא חופש של נתין תלוש מזהותו, החי במדינת כל אזרחיה.
תפיסתו הלאומית הולידה גם את יחסו לחבלי המולדת ששוחררו במלחמת ששת הימים.
"כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה", אמר מנחם בגין, "וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן, אשיב: אלון מורה". הרבה דברים עשה מנחם בגין בחייו, מימיו כנציב ביתר בפולין, מפקד האצ"ל בתקופת המרד בבריטים ועד שירותו כראש ממשלת ישראל, מכולם בחר מנחם בגין את הקמת אלון מורה, ככרטיס הכניסה שלו לגן עדן. אלון מורה, מקום שבתו של אברהם אבינו, סימלה אצל בגין את הרציפות היהודית שלנו בארץ אבות ואת העוגן העמוק והיציב של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל.
כאילו לא היה די בסיום הטראגי של חייו הפוליטיים, מבקשים אלו המתעטפים בשקר באדרתו, לשלול ממנו אחר מותו את כרטיס הכניסה לגן עדן. מוקירי זכרו האמיתי ימשיכו להנציחו במעשה הפוליטי של חיזוק ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. יהי זכרו האמיתי ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו