המנון לאדישות

בעיית אכיפת החוק וההתפרצויות האלימות בדרום צצה ועולה מדי כמה שבועות, ומקבלת ביטוי בטור זה. העורכים מרימים גבה - לא כתבת על זה כבר? כן, אבל המצב לא משתנה על פי הפרעת הקשב של התקשורת, אלא רק מחמיר. 

צמיגים נגנבים, ג׳יפים נשחטים בשטחים, דמי פרוטקשן נגבים על ימין ועל שמאל, בתים נפרצים, כמויות אדירות של תחמושת נגנבות מבסיסי צה״ל ללא הסתרה, והגנבים כל כך חוששים, שהם מעלים סרטוני טיק־טוק צוהלים מהנשקייה. שיא נוסף נשבר כשפריצה לבית באחד מיישובי הדרום הפכה לאונס של ילדה בת 10 בידי בני מיעוטים. 

כמיטב מסורת אתרי החדשות, הייתי אמור להוסיף את המילה ״מזעזע״ לפני האונס, אולם אני מסרב, שכן זהו מדרון חלקלק שסופו תהום. כל אונס של אשה, גבר, ילדה או ילד, הוא מזעזע מעצם קיומו. מה שהופך את האונס למזעזע אינו מוצאו של האנס אלא עצם המעשה עצמו. אם כך, מדוע צריך להדגיש את ה״זעזוע״ הזה? התשובה פשוטה ונוראית - בכל מה שנוגע לדרום ופריעת החוק, התודעה הציבורית קהה לחלוטין. הישראליות פשוט התרגלה.  

תאמרו, איזו האשמה חמורה! אנחנו התרגלנו לאונס? של ילדה?

בואו נפרק את זה שנייה. לדמי חסות התרגלתם? לגניבות ג׳יפים? להשתוללות בכבישים? לפריצות לבתים? לפריצות לנשקיות? אז למה שלאונס לא תתרגלו? מה ההבדל? כמה פעמים זה יקרה עד שזה יהיה ״עוד אונס בדרום״? 

התקשורת אוהבת לתקצר דברים, משום מה חשוב מאוד להגיע לפרסומות ולקינוח־השף שאחרי. כל סטודנט לתקשורת לומד שהקהל אוהב את זה מהר, ופוליטיקאים אוהבים את זה קצר כדי לצעוק משפטי מפתח. אבל בואו ונבחן מקרה אחד שיבהיר מה עומד מאחורי קיצורי הדברים אשר מקהים את התודעה. 

ניקח את הפרוטקשן, דמי חסות. איך זה עובד? 

אתה קונה שטח והמינהל ממנהל אותך ואתה משלם. והאדריכל מעצב אותך, ואתה משלם, והפקיד מאשרר אותך ואתה משלם, והקבלן מקבלן ואתה מתעצבן ומשלם עוד יותר, ובסוף, מותש ומרושש, אתה בונה לך את בית חלומותיך עם גינה. והשלד מוקם וכבר רואים את הסוף, ואיש לא גונב, ואתה משוכנע שאולי הגזימו עם עניין הפרוטקשן, ואולי לך זה לא יקרה.

ואז מגיע שלב הריצוף. וכל בלטה, זה בלטת משכנתא, כי כמה פעמים כבר מרצפים בית בחיים? אז למה שלא נלך בגדולות? או לפחות בטורקיות? והנה בבוקר מופיע בפתח הבית פועל שמספר לך שבלילה הוא היה עייף ונשאר לישון בשטח, וממש מזל גדול, כי אתמול הוא ראה שניים שבאו לגנוב את הבלטות, ואם הוא לא היה מגרש אותם, מי יודע מה היה קורה ואיך הבלטות היו נופלות ונשברות, וכל בלטה 300 שקל, ולא חבל? איזה מזל שלבן דוד שלו יש חברה ששומרת על המקום. וזה לא פרוטקשן, מה פתאום, זו חברה אמיתית, עם חשבונית וקבלה, ואתה יכול להזדכות על זה במס ה״פחחחח״ לנפש של מדינת ישראל. הסכום לא בשמיים, 800 שקל, ואתה אומר באמת מחיר סביר, ואז הוא מוסיף - לחודש, עד שתיכנס לבית. 

ואתה מחשב כמה עולות הבלטות ויודע שאם לא תשלם, הבלטות יונחו על הרצפה ומחר בלילה יבואו שני חבר'ה עם מבטא קטן ופטיש גדול, וישברו לך את כל הבלטות בחמש דקות עבודה. והופס - 50 אלף שקל התפוררו לאבק. 

ואתה אומר נו טוב, עדיף לשלם 9,600 מאשר לשלם 50 אלף, ואתם מחככים מרפקים, כי קורונה, ואז הוא נזכר להגיד לך שגם אחרי שנכנסים לבית יש דמי ביטחון, ובשנה הראשונה אתה צריך לשלם 130 שקלים בחודש. ואתה כבר יודע שאתה עמוק במלכודת, אז מה תעשה? תכרסם את הרגל? לא, אתה פשוט תכרסם את הארנק, תשלם ותיאנח. 

וכשעוברת שנה, תגלה שגם כאן יש מחלקת שימור לקוחות שעובדת מעולה. מה, לא חבל? לא שמעת כמה פריצות יש עכשיו? ולא שמעת על האונס של הילדה שהיה פה בדרום? מסוכן כאן, עדיף תישאר מנוי אצלנו, יש פה אנשים מסוכנים בדרום...

ואז אתה מבין איך זה עובד, יד אחת גונבת והיד השנייה פותחת את הארנק וגונבת את מה שנשאר, רק עם קבלה וחשבונית. וזה אפילו לא שחור, רק צהוב־אפרפר, וכמו ששר אהוד בנאי, ״איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים״, כולם יודעים שזה לא נגמר. כי לפרוטקשן עוד לא פתחו אתר ״נתק״, או איך שלא אומרים את זה בערבית. 

ולמה שלא תלכו למשטרה, אני תוהה באוזני חברי. 

פחחחחח, הוא מתמוגג מצחוק, ״טוב נו, לפחות משהו מצחיק יצא לי מהסיפור העצוב הזה״, ואם אני מתעקש, הוא אומר בפשטות ״כי הכל 'חוקי'... ואין לך שום הוכחות ובתכלס, למי אכפת? למי יש כוח להתמודד עם זה״. ועל זה עובדת הפשיעה המאמירה של הדרום. למי אכפת ולמי יש כוח להתמודד, ״כולה קצת פרוטקשן״. 

חברי וחבריו בשכונה החדשה לא יוכלו להקים מיליציה אזרחית כדי להגן על רכושם. הם עובדים קשה ביום כדי לשלם את הפרוטקשן של הלילה. וגם אם היו רוצים לצאת ולהגן על ביתם בלילה, יקרה להם כפי שקרה ליישוב הווילות המבוסס להבים, מול רהט. שם כבר רגילים ללילות שחורים עם הפסקות חשמל תכופות בכל פעם שמישהו גונב את השנאים של חברת החשמל. וזה לא נשאר ברמת הפרט, און דה רקורד אף אחד לא ידבר, אבל כולם יודעים ומכירים חברות ענק וחברות ממשלתיות שמשלמות פרוטקשן כמו טאטע'לה בצורה זו או אחרת. 

אבל יש אנשים שהעבודה שלהם היא לשמור עלינו. קוראים להם אוכפי החוק ושומריו. לא ברור אם אין להם מספיק כוחות ומשאבים כדי לאכוף את החוק, או שמדובר במדיניות יד רכה, שמעדיפה לתת דו"חות על מסיכות מתחת לפנס במרכז קניות מאשר להתמודד עם פשיעה קשה. זה אולי נראה אותו דבר במצגות הפאוור־פוינט של הפשיעה, אולם צריך הרבה יותר ממצגות ונקודת כוח כדי להתמודד עם עבריינות שקופה וחזקה כשמש. 

אני תמיד נזהר מהכללות. לכן חשוב לסייג, ולשוב ולומר - רוב החברה הבדואית אינה עוסקת בפשע. אולם צריך גם לא ליפול ברשת הפוליטיקלי קורקט. כן, יש גם עבריינים יהודים למכביר. אך לחלק משמעותי מהעבריינות בדרום יש מאפיין ייחודי, והיא בעיה מהותית של בני החברה הבדואית. יש לזה אלף ואחת סיבות. היסטוריות וכלכליות, חלקן אמיתיות וחלקן נרטיביות. אולם בשורה הסופית, הבעיה אינה מדומיינת כלל. היא כאן ונוסעת בזיגזגים משוגעים על הכבישים, משתוללת ברחובות, מציקה לנשים, משפילה גברים, מתפרצת אל תוך היישובים החקלאיים, מפרקת צמיגים, גונבת מכוניות, גובה פרוטקשן, ומהשבוע גם אונסת ילדות קטנות. 

המקרים ה״קטנים״ האלו באים לרוב עם מבטא ברור, וביחד הם מצטברים לעשייה כמו של פשע מאורגן, מעוגן, כלל לא מדומיין, שכבר מזמן דורש טיפול ופתרון ועכשיו הוא גם דחוף ובמיידי. 

אז אפשר להפנות את האצבע אל המשטרה העייפה, או אל בתי משפט רחמניים. אפשר להפנות את האצבע אל מנהיגי החברה הבדואית, שמודעים לבעיה, אבל רובם בוחרים בהיתממות ובבריחה מאחריות, כי למה להם? ואפשר גם להפנות את האצבע למעלה, אל האוחזים בהגה, שבמשך שנים ניהלו מדיניות של ״יאללה, בקטנה״ עד שהקטנה נהייתה ענקית. 

אולם למה להסתפק רק באצבע אחת? בשביל מה נבראנו עם עשר אצבעות? יש להפנות את האצבעות לכל הגורמים האלו ולהגיד - אתם, כן, כולכם ביחד, אתם האשמים. באדישותכם הבאתם את המחדל הזה עלינו, ועכשיו אתם אלו שצריכים לפתור אותו. שנסו מותניים, קבלו אחריות, והגיע הזמן שתכניסו את הידיים אל תוך האש הבוערת, כי אם לא - כולנו נישרף.   טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו