יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שצוין בחודש שעבר היה חריג. נציגים מאיחוד האמירויות, מבחריין, ממרוקו ומערב הסעודית ציינו את היום עם נציגים מישראל באירוע מקוון להנצחת קורבנות השואה ולקידום תוכנית פעולה למודעות לשואה ולמאבק באנטישמיות.
לאמירה "לעולם לא עוד" יש גם ממד ערבי. במבט היסטורי נוכל למצוא זיקה בין שכיחות האנטישמיות במזרח התיכון לבין חוסר יציבות וטרור. כשחייהם של יהודים ומוסלמים היו שזורים זה בזה במשך יותר מ־1,300 שנים, האזור פרח ושגשג. האסלאם הפלורליסטי באותה תקופה אפשר ליהודים להשתתף בכל היבטי החיים, ובכך הביא לרנסנס אינטלקטואלי מדהים בקרב ערבים ויהודים כאחד.
בספרו משנת 1926, "מדינת אומיה בקורדובה", מראה הפילוסוף וההיסטוריון הלבנוני אניס זקריה שהיהודים היו מעורבים משמעותית בפריחה המוסלמית בספרד. בקורדובה המלומד והרופא היהודי חסדאי אבן שפרוט הפך לרופא הפרטי ולשר האוצר של עבד אל־רחמן השלישי (ששלט בשנים 912 עד 929 לספירה), שהיה הח'ליף האומיי מקורדובה. כמו כן, אלנסיר סלאח אלדין יוסף בן איוב (ששנות שלטונו היו 1193-1174), הסולטן הראשון של מצרים וסוריה, מינה את האסטרונום והרופא היהודי הרב משה בן מימון להיות הרופא הפרטי שלו וביקש ממנו לפקח על יהודי קהיר. סלים הראשון, הסולטן של האימפריה העות'מאנית בין השנים 1512 ל־1520, בירך את יהודי מצרים לאחר ניצחונו על הממלוכים והיה ידוע בחיבתו אליהם. הקהילה היהודית בבגדד היתה אחת החשובות בעולם במשך יותר מאלף שנים. יהודים היוו שליש מאוכלוסיית בגדד, ודמויות חשובות שהגיעו מתוככי הקהילה היהודית הפכו בולטות מאוד, ובהן ששון אסקל, שהפך לשר האוצר הראשון בעיראק בשנת 1920.
הקהילה היהודית המשיכה למלא תפקיד חשוב בבגדד ובעיראק באופן כללי יותר עד אמצע המאה ה־20, ואז החלה להימלט מהמדינה כשהאנטישמיות הרימה ראש בעקבות התחזקות התנועות הלאומיות הפאן־ערביות. במהלך המאה האחרונה צמחה האנטישמיות לממדים מפלצתיים ברחבי המזרח התיכון, בין השאר, לאחר שהערבים פירשו את אישור האו"ם לחלוקת ארץ ישראל בשנת 1947 כמעשה קולוניאליזם מערבי.
הסכסוך בין הצדדים החמיר עם המאבק הפלשתיני, שפלגיו השונים הבליטו אידיאולוגיות לאומיות ערביות ואסלאמיות שלא מתמקדות בבניית אומה ובפיתוח מדינה, אלא בהשמדת ישראל. הסכסוך עבר למצב של פעולות גרילה והקמת מיליציות. מנגד, הלאומיות היהודית, הציונות, התמקדה באפיק יצרני. היא בנתה מולדת לאומית לעם היהודי, עם תשתיות איתנות וצבא חזק. היא השקיעה במחקר, בפיתוח חקלאי ובטכנולוגיה, ומדורגת במקום החמישי במדד החדשנות של בלומברג. הפלשתינים, בזמן הזה, מפנים את מרצם לתנועת ה־BDS האנטישמית, המקדמת חרמות וסנקציות כלכליות נגד ישראל.
הסכמי אברהם יצרו מציאות חדשה, שבה מדינות ערביות מחויבות גם הן למאבק באנטישמיות. בהשראתם, ובעקבותיהם, מפנימים רבים בציבור הערבי שביעור האנטישמיות והשנאה הכרחי להתפתחות ולמודרניזציה. האתגרים האזוריים מחייבים התגברות על ההסתה ועל שיח השנאה. בין היתר, יש לגבש תוכניות לימודים חדשות, נטולות שנאה, כמו זו שעליה עובדים באיחוד האמירויות. צעד נוסף להפחתת האנטישמיות וההסתה הוא הקמת כלי תקשורת שמציג תמונה מנוגדת, ואמיתית, מול האידיאולוגיות הקיצוניות. יש גם לייצר הזדמנויות לאזרחי המדינות הערביות להכיר ישראלים ויהודים באופן אישי, ללא מתווכים וללא יצרני מציאות אלטרנטיבית רדיקליים מהצד הערבי.
הנורמליזציה ביחסים היא אפוא תנאי מוקדם, וכעת יש לשנס מותניים ולקדם מאבק משותף באנטישמיות ובקיצוניות. זו הדרך הטובה ביותר לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני, בין שבאמצעות שתי מדינות ובין שבאמצעות פתרון אחר.
ד"ר נאג'את אל־סעיד היא מומחית סעודית־אמריקנית בתקשורת פוליטית ובפיתוח חברתי
