מי שביקר בדובאי, ורבים מאיתנו הספיקו כבר, יודע עד כמה הדוק הקשר בין מדיניות סחר לבין העושר של מדינות. לא פעם אנחנו מציינים עד כמה נחסוך אם יוסר מכשול זה או אחר מהיבוא, או היצוא, אבל העלויות האלה הן רק חלק מהסיפור.
איחוד האמירויות בחרה להיות האב של מסחר, לשים עצמה בלב הפועם של השוק העולמי. לכאורה, זה כמעט מגוחך שדווקא מדינה קטנה, חמה באופן בלתי נסבל הרחוקה ממוקדי המסחר השוקקים של העולם - ארה"ב ואירופה - דווקא היא תהיה מרכז סחר. אבל כן, המיקום פחות משנה מהמדיניות במקרה הזה. די בכך שהיא בחרה להסיר מכשולים, לבטל מסים ומכסים ולאפשר לחברות לעשות אצלה עסקים במהירות ובזול.
ישראל מתאימה עוד יותר להיות כזו – מרכז סחר חופשי אזורי, אם לא עולמי. אלא שהמסורת הכלכלית הקצרה שלנו כאן עדיין לא בשלה לכך.
אצלנו עדין סבורים, למשל, שחלב מותר לייצר רק במכסות שניתנות על ידי גוף מוסמך ולתרנגולות מותר להטיל ביצים רק למי שקיבל רישיון מיוחד לכך. אבל השלום עם האמירויות עשוי לקרב אותנו להבנה העדכנית יותר. ההסכם הזה, הטכני בעיקרו, יביא להוזלה של עלויות המסחר עם מדינות כמו אינדונזיה, וייטנאם, מלזיה ותאילנד - שהן עצמן שער למדינות נוספות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו