משחר קיומה ידעה מדינת ישראל מחלוקות פוליטיות. חלקן הסתיימו בהתגוששות חיננית בין נבחרי הציבור מעל דוכן הכנסת, אחרות הסתיימו בטרגדיה. האמוציות היו שם תמיד, נכונות להתפרץ כמו מבקבוק שמפניה. לא חסרו מילים קשות ולא זעם. ככה זה באומה שכולם בה נולדו צודקים.
אלא שהיה גם משהו שקראנו לו קונצנזוס, ושתי קלישאות אהובות סימלו אותו: אף אחד בישראל לא יישאר לבד אם הוא ייפול ברחוב, ובמלחמה עוצרים טרמפים לחיילים. היו לקונצנזוס הזה לא מעט חיילים. קראו להם "עם ישראל". אלה האנשים שמזילים דמעה בטקסי הדלקת המשואות וקופצים בסלון כשנציג ישראלי זוכה באירוויזיון. הקונצנזוס הזה נענה לקוד לא־כתוב שהורה למנהיגי האופוזיציה להוריד את הווליום, להתגייס, להתאפק עם הפוליטיקה הקטנה עד יעבור זעם. יותר מ־70 שנה ידענו לזהות את המעמד ולהתכנס אל הסולידריות, והנה, הקונצנזוס על חייליו, שהם אנחנו, עומד היום משתומם.
איך אפשר להסביר את התנהלותו של בני גנץ, שמטעמיו שלא פורשו מתעקש לקצר את הסגר? איך הוא יושב בחדר אחד עם הנציגה הבכירה ביותר של משרד הבריאות, שאומרת לו במפורש שפתיחת הסגר תביא לקריסת מערכת הבריאות, ועומד על שלו? בני גנץ לא לבד. כל צעד שממשלת ישראל ביקשה לנקוט כנגד נגיף הקורונה לווה בהתנגדות כמעט גורפת של האופוזיציה, זו שמחוץ לממשלה וזו שבתוכה. כשנשיא המדינה מעלה פוסט ובו הוא כותב "בעורף משתוללת מגיפת ייאוש וניכור", הוא תורם בעצמו להתפשטות מגיפת הניכור והייאוש. הדעת אינה תופסת איך נשמעות במהדורות החדשות קריאות של פוליטיקאים לצאת בהמונים להפגנות בשעה שאזרחי ישראל מתים בבתי חולים, ומחוץ לבתים מתהלך מלאך המוות. עומד מר ישראלי חבוש בכובע טמבל ומרגיש כמו טמבל. מה יש להסיק לגבי פוליטיקאים, שכל מהותם היא לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה בזמן שמדינת ישראל במלחמה?
ומעל כל אלה פרוסות כנפיה הרחבות של התקשורת; זו שהזמינה את פרופ' לס פעם אחר פעם אחר פעם לספר לכולנו שאין קורונה. זו שמהדהדת את צווחותיו של המיעוט הסהרורי שמתנגד לחיסון. זו שערב־ערב מפעילה לחץ על הממשלה בשלל כתבות על המשק הישראלי, שלטענתה מתמוטט. התקשורת הזו שמסבירה שחוץ מכל הנושא השולי הזה של ים, ישראל היא בעצם מדינת אי ושמוטב לה לאמץ את המודל הבנגלדשי. כלי התקשורת יצאו בקמפיין מוצלח עד אימה למלחמה במאמצי הממשלה. אם זו החליטה לסגור, הם יביאו מומחה שיגיד לפתוח. הממשלה החליטה לפתוח? שלושה מומחים יגידו לסגור. קורונה? אין דבר כזה, ולאחר שיתברר שיש דבר כזה ואפילו יש מאוד, הם מריצים סטטיסטיקות שמוכיחות שהמדינה מתפרקת ומביאים חזרה לאולפן את העצמאים קשי היום מהאייטם של שלשום.
כך הפכה כת "רק לא ביבי" מאובססיה חיננית לישות שמאיימת על שלומם של אזרחי ישראל. מרוממים את הממלכתיות בגרונם, בזמן שהם רומסים אותה עד עפר.
ארנון איתיאל הוא סופר, מחבר הרומן ״אפרת דמשק אפרת״
