שלושה נשיאים דמוקרטים גרמו לנזקים היסטוריים במזרח התיכון: ג׳ימי קרטר - בכך שסייע לערעור מעמדו של השאה, וכפועל יוצא מכך למהפכה האסלאמית באיראן; ביל קלינטון - שלא זיהה מבעוד מועד את האיום המתהווה של אל־קאעידה; וברק אובאמה, שבמדיניותו כלפי עיראק אפשר את תחייתו של דאעש, וביחסו לאביב הערבי ערער את המזרח התיכון כולו. האם ממשל ביידן־האריס ימשיך את מסלולם ההרסני של הממשלים הדמוקרטיים הקודמים?
הצהרותיו של ביידן מאז כניסתו לבית הלבן מצביעות בבירור על המשך מגמת המדיניות ההרסנית הזו: החיזור המתרפס אחר הפלשתינים ללא כל דרישת תמורה מדינית מהם, האיתותים הפייסניים כלפי איראן ושותפיה וההתרחקות המופגנת מבעלי הברית המסורתיים של ארה"ב במזרח התיכון הם ראיות חד־משמעיות לחזרה למסלול ההתרסקות האמריקני באזורנו. במקום ללמוד מהצלחותיו של ממשל טראמפ בשבירת האקסיומות הדיפלומטיות שהנציחו עד כה את הסכסוך הערבי־ישראלי ואת אומללות המזרח התיכון, ביידן וממשלו פועלים להרוס את הישגי הממשל הקודם וחוזרים לדוקטרינה מדינית שלא הועילה לא לארה"ב ולא לעולם.
בנאום מדיניות החוץ הראשון שלו דיבר ביידן על רצונו "לתקן" את הבריתות המדיניות של ארה"ב, שנהרסו לדבריו בידי קודמו. מנאומו עולה שהוא רואה שלושה מעגלי בריתות מרכזיים: שכנותיה המיידיות של ארה"ב - קנדה ומקסיקו; שותפותיה האירופיות של וושינגטון - בריטניה, גרמניה, צרפת וברית נאט"ו; ובעלות בריתה של ארה"ב במרחב האסיאתי - יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה. עם מדינות אלו מתכוון ממשל ביידן לבנות מחדש "בריתות דמוקרטיות". מטרידה ביותר העובדה שביידן לא מצא לנכון לציין בעלת ברית מזרח־תיכונית דמוקרטית אחת: ישראל. הדבר אינו מקרי: מעבר להצהרות על קשרי ידידות קרובים לישראל, ממשל ביידן נראה נחוש בדעתו לאמץ את הגישה שהיתה נהוגה בימי הנשיא אובאמה: להסתייג מבעלות הברית הישנות במזרח התיכון - ישראל, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, ולבנות בריתות חדשות עם איראן, הפלשתינים, וכנראה גם עם האחים המוסלמים.
בציר האוטוריטריות העולות שביידן סימן כיעד מאבק מרכזי של מדיניות החוץ שלו, הוא כלל רק את סין ורוסיה. לא את איראן, גם לא את ונצואלה, קובה או צפון קוריאה. בעודו מדבר גבוהה־גבוהה על הצורך בחידוש בריתות לאומיות לצורך הגנה על חירויות ועל זכויות אוניברסליות, בוחר הנשיא הטרי להתעלם במכוון ממדינות המהוות איום ישיר על ביטחונה של ארה"ב, לא פחות מהמשטרים במוסקבה ובבייג'ין. חמור מכך: בנאום שנשא בפני עובדי משרד החוץ בוושינגטון, התעלם ביידן לחלוטין מסוגיית הגרעין האיראני, כאילו לא היתה קיימת. ובעיקר: הוא לא אמר מילה ביחס לאיום האיראני על ישראל. למעשה, הוא לא אמר ולו מילה אחת על ישראל.
זו הטרגדיה של המזרח התיכון: בכל פעם שנראה אור בקצה מנהרת הסכסוך, מישהו - מחוץ לאזור או בתוכו, דואג להוריד את המפסק. בתקופת ממשלו של טראמפ דומה היה שהחשיבה מחוץ לקופסה מוציאה אותנו מהמסלול ההרסני שאליו התרגלנו. רק יוזמה אחראית של עמי האזור תצליח למנוע חזרה לקופסה הנוראה ההיא.
מחזיר אכזבות קודמות
אלדד בק
חיפאי גאה. כתב "ישראל היום" באירופה. בעבר כתב לענייני ערבים בגל"צ וב"חדשות" וגם עורך חדשות החוץ של "הארץ". אחד העיתונאים הישראלים הבודדים שדיווחו ממדינות אויב כאיראן, סוריה, לבנון, עיראק ועוד. למד ערבית ואסלאם בסורבון בפריז. היה כתב בצרפת, באוסטריה ובגרמניה של כלי תקשורת ישראלים שונים ("ידיעות אחרונות", "מעריב"). פרסם שלושה ספרים: "מעבר לגבול - מסעות לארצות אסורות", "גרמניה, אחרת", "הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים".
