המפד"ל והעבודה הן האחיות האמיתיות של הפוליטיקה הישראלית. הודות להן בבחירות הללו לא תתמודד מפלגה שבשידורי התעמולה שלה נראה מדריכי תנועות נוער, חניכי מכינות, זוגות שנקלטים בגרעיני ההתיישבות שלה או מי שמשרתות בשנת שירות במפעליה החברתיים. גם לא מורות או מחנכות המלמדות במוסדותיה התנועתיים - סמלים כל כך ישראליים וכל כך ערכיים שנותרו ללא מפלגה מאחוריהם.
מפלגת העבודה (ומפ"ם) המציאו את "מנגנוני המדינה/מפלגה" הללו כדי שייצרו את "העילית המשרתת" המפלגתית והציונית. אך מה למרב מיכאלי, שקראה לאימהות "לא לשלוח את הילדים לצבא", ולאמילי מואטי ולאבתיסאם מראענה לבין האתוס של בתי ספר ומכינות הנקראים על שם אלון, רבין וטבנקין? לשיטתן, בוגרי אותם ארגונים מבטאים קלון מיליטריסטי־
שוביניסטי. אם בוגרי "עידן רבין" שעליו דיברה מיכאלי נאמנים לערכיו - הם לא יעניקו לעבודה את הפתק ויעדיפו מפלגה שבה לא משובצת מי שמעיפה דאחקות על יום השואה.
כשהתהליך היה בראשיתו והעבודה רק החלה להתפרק ממחויבותה ליישום האתוס הציוני, אך טרם החלה את האמביוולנטיות כלפיו, היתה זו המפד"ל שסימנה עצמה כממשיכת דרכה. בתחילה בהתיישבות, אך בהמשך, לאור התרחקות "הסוציאליסטים" לשעבר מן השירות הקרבי, גם בצה"ל. תוך סימון מצביעי העבודה כ"בני אליטות שהתעייפו", הוקמו עשרות מכינות קדם־צבאיות, שהובילו אלפים לשירות משמעותי, ובעקבותיהן הקימו בוגריהן מיזמים חברתיים כמו גרעינים עירוניים, מכונים להשפעה על שיח ציבורי ותקשורתי ומרכזים נוספים לפיתוח מנהיגות.
אך מתברר שהצעידה בעקבות מפלגת העבודה לא עצרה שם. בבחירות הקרובות, לכל הארגונים והמיזמים האלה, ואף לזרם החינוכי של הציונות הדתית, לא תהיה "מפלגת בית". אמנם בתוך ימינה נמצא את הבית היהודי, אך כמו בקרב מצביעי העבודה ותגובתם למטמורפוזה בעקבות היבחרות מיכאלי, גם מצביעי הבית יהודי המסורתיים היו מעדיפים כנראה כבר להשיב את הכינוי לתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית. מדובר ב"בית יהודי" שחבר ל"ציונות הדתית": לא הסקטור, אלא המפלגה, כזו שאין בה רסיס מאתוס הציונות הדתית במובנו המכונן: לא בוגרי מכינות קדם־צבאיות, לא קצינים או לוחמים, שום דבר משיח התרומה וההשתלבות של הרב סדן. והנציגה, חגית משה, כך הובטח לה, היא ולא בנט או שקד, תהיה "שרת הציונות הדתית" האחראית לכל מוסדות החינוך והתרבות של "המגזר". ימינה היא מפלגה שחוזרת על מסר שכבר אמרה בעבר: "מה שהעבודה ניסתה לעשות - אנו נעשה טוב יותר, רק הפעם לא בהקשר לביטחון, אלא ביחס לזהותה החדשה: ניהול, כלכלה ועסקים". הממשיכים ההיסטוריים - דור שלישי.
המפלגות היחידות שמחזיקות בזרמי חינוך ומוסדות תרבות הן בכלל בסקטורים הלא־ציוניים: הערבי והחרדי. ובאלו הממלכתיים - אף לא אחת חותרת לאחוז בארגונים כאלו, או בשיח כזה. כל המפלגות מדברות על שלל סוגיות, אך התחרות מי ימשיך את האליטות המייסדות, מי יחנך להקרבה ולשליחות - כלל אינה חלק משיח ההתמודדות.
פרופ' אודי לבל מלמד בביה"ס לתקשורת וחוקר במרכז בס"א, אונ' בר־אילן; גיא חתוכה הוא דוקטורנט בביה"ס לתקשורת, אונ' בר־אילן
