צו הזיכרון 

נולדתי ב־27 בינואר 1955, היום שבו העולם ציין עשר שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. אבי, דוד ז"ל, שאיבד את רגלו בקרבות נגד הנאצים, ראה בהולדתי את ניצחון החיים. עבורו הייתי ההוכחה הניצחת להישרדותו של העם היהודי ולהקמת המדינה מאפר השואה. 

ימי ההולדת שחגגו לי הוריי היו ימים טעונים. מצד אחד עוגת יום הולדת מקושטת בנרות צבעוניים, ומצד שני נר נשמה. שמחת היום היתה מהולה בסיפורי עצב ומורשת קרב של אבא, שהתעקש לשחזר בפרטי פרטים את יום השחרור הגדול. איך בשעה תשע בבוקר הגיע החייל הראשון מיחידת הסיור של דיביזיות הרגלים של הצבא האדום לשערי מחנה אושוויץ, חצי שעה לפני שנכנסה כל הדיביזיה, ואיך ספגה אבידות קשות לאחר שנתקלה בהתנגדות של יחידות הצבא הגרמני הנסוגות. ידעתי בעל פה את כל מהלך הקרב, גמעתי כל מילה והערצתי את אבא.

תאריך לידתי ההיסטורי, ימי ההולדת הטעונים וסיפורי הקרב של אבי יצקו בי עוד בהיותי ילד תחושת שליחות וחובה אישית ומוסרית לזכור את השואה ולספר עליה, ומאז בכל תפקיד ציבורי שמילאתי צועדת איתי גם רוחו של אבי. 

קביעת 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה על יד האו"ם נסכה בו מעטפת גלובלית שחיזקה את צו המשימה לעשות למען זיכרון השואה בעולם. 

כמנכ"ל הכנסת לקחתי בשתי ידיי להיות המארגן של הגדולה במשלחות כנסת ישראל למסע הזיכרון בפולין. צעדנו 60 חברי כנסת, שרים ובכירי הכנסת במסע החיים של אזרחי המדינה היהודית, מעל גיא ההריגה והצלמוות. במסע ההוא באושוויץ־בירקנאו ציינתי את יום הולדתי ה־60 מול שרידי הכבשנים העשנים והאודים המוצלים מאש. עמדתי בראש מורכן ובגאווה גדולה - מייצג את העם שלנו שקם מן התופת והקים מדינה לתפארת. 

כשהוצע לי לשמש מ"מ וסגן יו"ר יד ושם, ראיתי בכך סימן נוסף למשימה שהוטלה עלי בתאריך הולדתי. ביראת קודש לקחתי על עצמי את התפקיד המאתגר, במיוחד בשנה שבה האנושות כולה מתמודדת עם מגיפת הקורונה, על מורכבותה ומחירה הכבד. 

דווקא שנה זו פותחת בפנינו הזדמנות להנגיש את זיכרון השואה לבני דור הצעיר ברחבי העולם, אשר על פי המחקרים, רבים מהם אינם יודעים מספיק על אושוויץ ומוראותיו. באמצעות המדיה הדיגיטלית יום השואה הבינלאומי חייב להיות נוכח בתודעה העולמית. חשוב שפייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות יפיצו את מסרי הזיכרון, ושמנהיגי העולם יתחייבו שלא לתת יד להשמדת עם נוספת. 

ביום הזה, כשמגיפת הקורונה מאיימת על סדרי העולם, חובה עלינו לזכור ולהזכיר את האנטישמיות - המגיפה האכזרית ביותר בתולדות האנושות שנגרמה בידי אדם והביאה, בין השאר, להכחדת שליש מהעם היהודי. למרות התקומה, תופעות אנטישמיות עדיין מרימות ראש, ואנו עדים לגילויי שנאה עד כדי האשמת היהודים בהתפרצות נגיף הקורונה.

אני נשבע בשם בני הדור השני לניצולי השואה ובשם הדורות הבאים כי נעשה הכל כדי לשמור על ישראל חזקה, ונעביר לילדינו ולנכדינו את נר הגבורה והזיכרון שלעולם לא יכבה. 

רונן פלוט הוא מ"מ וסגן יו"ר יד ושם וראש עיריית נוף הגליל