אי שם, במה שנראה כאילו קרה לפני מיליון שנה, אבל בעצם קרה רק לפני שנה בימיה הראשונים של מגיפת הקורונה, זעקו וכמעט התחננו פרשנים, פוליטיקאים וגם אזרחים רבים שאין ברירה וחייבים, ממש חייבים, להעביר את מושכות הטיפול במשבר מידיו המדולדלות של משרד הבריאות אל הזרוע החסונה של משרד הביטחון.
תנו לצבא לנהל, לשנע, לבדוק, לחקור, והכל כבר יהיה בסדר. זה לקח זמן, ואכן חלק מהסמכויות ומהמשימות הועברו לידי משרד הביטחון וצה"ל, והדברים - איך לומר בלשון עדינה - לא ממש בסדר.
התפקיד הבולט ביותר שנשלח הצבא לבצע היה הקמת מערך החקירות האפידמיולוגיות המיוחל. ההקמה המקרטעת הסתיימה בחודש נובמבר האחרון, וההמשך היה מקרטע לא פחות ושיאו בהתפטרות ראש המערך מטעם משרד הבריאות ובביקורת קשה שהטיחה באנשי פיקוד העורף. גם בנושא מניעת כניסת הנגיף לצה"ל לא נרשמה הצלחה מסחררת, כפי שמצופה מהגוף היחיד שמסוגל לרתק אנשים בפקודה.
ייתכן שהמבוכה היתה בלתי נמנעת. מדובר במצב קיצון כאוטי שצה"ל ומערכת הביטחון גם סייעו בו לא מעט, בעיקר בתקופת חג הפסח והצורך להזין אלפים ששהו בבידוד בסגר קשוח. אבל, מנגד, אולי הגיעה העת להיגמל מהצורך לקרוא לאבא צבא שיחוש לעזרה כשדברים משתבשים במערכות אזרחיות. הצבא, כפרה עליו, לא סובל מעודף זמן או ממחסור באתגרים. גם אם המלחמה עם איראן נדמית לנו כעת כמתנהלת בעצימות נמוכה והפכה כמעט לרעש רקע, היא מתקיימת בכל יום. ושלל בעיות אחרות - מירידה במוטיבציה ועד האמון הציבורי בצה"ל - מספקות לרמטכ"ל ולקציניו כאבי ראש רבים.
אחת הסיבות לקריאה לתת לצה"ל לנצח נגיף שאיש לא יודע עליו דבר, היתה הרצון לייצר כביש עוקף רגולציות וביורוקרטיות שהממשל האזרחי סובל מהן. אך האם לא יהיה זה פשוט יותר להתיר את פלונטר הלבלרות ולייצר, לפחות כהכנה למצבי קיצון, יכולת אזרחית לפעול בגמישות ובאמצעות אנשי מקצוע, מבלי להזדקק למפקדי חטיבות ואוגדות? קופות החולים הוכיחו במבצע החיסונים שזה אפשרי ויעיל. גם מערך הבדיקות של הקופות יעיל ומהיר יותר, מסיבות מובנות, מזה שמפעיל פיקוד העורף.
מעבר לכל אלו, אנשי צבא המאיישים מחסומים בכבישים וג'יפים שועטים ברחובות הם אינם דבר בריא ומומלץ בדמוקרטיה. לעיתים אין ברירה, ואז חיילינו ברוכים ומקובלים כמעט בכל מקום בארץ. ובכל זאת, הדבר יוצר מחזות מוזרים. אחד מהם התרחש באירוע הקודם שאליו הוזעק הצבא. היה זה בתחילת העשור, כשסופת שלגים השביתה חלקים נרחבים מהמדינה ובתוך יומיים נצפו נגמ"שים צבאיים "מאיישים עמדות" בכניסה לבירה.
מי יודע, אולי השארת מערכת הביטחון נפרדת ככל האפשר מזו האזרחית תייצר גם תהליך שבו הצבא גם יהיה פחות בעין הסערה הפוליטית. אפשר גם לתאר מצב שבו הדבר יגרום למי שלעיתים מתבלבלים, ושהגבולות מיטשטשים עבורם, להימנע מנאומים מפוקפקים בערב יום השואה או מהתערבות בתכנים של עיתונאים בכלי תקשורת, ואפילו ימנע מהם לחשוב על המפלגה שאליה יעברו ביום שיסיימו את שירותם במדים.
