מינוי ממוקד

ד', שמונה השבוע לראשות המוסד, צפוי להשיב את הארגון לצללים • משם ימשיך להחזיק בשורת בריתות, חלקן עם מדינות סוניות מפתיעות • המניע לכל אלה הוא אחד: המאבק באיראן

היה השבוע משהו בריא ונורמלי במינויו של ד' לראשות המוסד. בלי מסעות לחצים, רינונים ושמועות, בלי אינטריגות והיעלבויות, בלי מסיבות עיתונאים פומפוזיות. הודעה לקונית, בצהרי היום, על מינוי ראוי של אדם ראוי ששמו יישאר חסוי עד שהמינוי יקבל את אישור הוועדה למינויים בכירים בשירות המדינה.

מדינות האזור יצטרכו לבחור האם הן במחנה של הטובים. חסן רוחאני עם שר החוץ הסורי, החודש בטהרן // צילום: רויטרס

זה היה רגע של שפיות במציאות הפוליטית־שלטונית בישראל, שנמהל מייד במינויו של מפכ"ל חדש שלווה בביקורת ובטענות על אינטרסים סמויים. כל זה נחסך מ־ד', וטוב שכך: אין לו דבר וחצי דבר עם התככנות בצמרת. הוא איש מקצוע מצוין, מוערך וענייני מאוד. עדיף לו ולמוסד שיישאר כך.

מינויו של ד' הפתיע פחות בגלל האיש, ויותר בגלל העיתוי. ראש הממשלה נתניהו לא נוטה למנות בקלות. הוא מתלבט ומתחבט, מחליט וחוזר בו. על מינויו של יוסי כהן הוא החליט הרבה מעבר לדקה ה־90, אחרי שכבר נטה למנות אדם אחר לתפקיד. כך גם על מינוי קודמו, תמיר פרדו, שהועדף לבסוף על יובל דיסקין.

הפעם נתניהו הכריע חצי שנה לפני שכהן מסיים את תפקידו. זה בריא לא רק משום שכך יוכל ד' לסיים בנחת את תפקידו כסגן ראש המוסד, לקחת חופשה קצרה להתרעננות, ואז לעשות חפיפה מסודרת לפני שיקבל עליו את ראשות הארגון, אלא בעיקר כי נחסכה ההתמודדות על התפקיד, שגם כאשר מדובר בשני ג'נטלמנים כמו ד' ו־א' (המתמודד שהפסיד) היתה מלווה בוודאי במסע לחצים ושמועות מיותר ומזיק.

השיקולים למינוי לא פורסמו - לא לגבי האיש ולא לגבי העיתוי - אבל אפשר להניח שנתניהו חשש שמערכת הבחירות ותהליך הרכבת הממשלה לאחריה עלולים לעכב את המינוי. כהן כבר הבהיר כי בכוונתו לסיים בחודש יוני (אחרי שכבר הסכים להארכה של שישה חודשים), ולפרוש לאחר חמש שנים וחצי מוצלחות בתפקיד, וסביר שנתניהו רצה לוודא שהוא יהיה זה שימנה את יורשו.

בשונה מכהן, ד' הוא לא איש של נתניהו. מכריו אומרים שהוא לא איש של אף אחד. פומפוזי ככל שזה יישמע, ד' נמצא במוסד בגלל ציונות. ועניין כמובן. הוא כבר היה על מסלול אזרחי, עבד בהשקעות ופיננסים, אבל חיפש אקשן והתגייס לקורס מפעילי סוכנים, מה שקרוי בעגת המוסד קצ"א (קציני איסוף).

מי שהסמיך את ד' כמפעיל היה דוד מידן, לימים ראש האגף הדיפלומטי במוסד ("תבל"), אבל המנטור שלו היה כהן. ראש המוסד היוצא ליווה את מחליפו כמעט מראשית הדרך: בתפקידיו השונים באגף להפעלת סוכנים ("צומת") שעליו פיקדו שניהם, ולבסוף כשמינה אותו לסגנו ותמך בו כמחליפו. השניים אמנם שונים באופיים - ד' מוחצן פחות מכהן, וסביר שתחתיו יחזור הארגון לצללים - אבל חושבים באופן דומה על הדרך שבה המוסד צריך לפעול, בעיקר מול היעד העיקרי שלו - איראן.

ד', כמו כהן, הוא תומך מובהק של גישת "הלחץ המקסימלי" על איראן. הקרדיט לסלוגן הזה אמנם נתון לממשל טראמפ, אבל למוסד יש חלק גדול בהוצאתו לפועל. מדובר בלחץ בכל החזיתות: מדיני־דיפלומטי, כלכלי, צבאי, מדעי ודתי. כל מה שיכול לסייע בצמצום כוחה והשפעתה הרעה של איראן, במאמצי ההתפשטות הגיאוגרפית שלה ובעיקר בניסיונותיה להתחמש בנשק גרעיני.

מקל תיאורטי, ומעשי

איראן נמצאת בסיטואציה מורכבת. כלכלית, היא על הברכיים. הריאל בשפל חסר תקדים, האבטלה בשיא, הציבור מיואש. יחד עם הקורונה שעשתה בה שמות, זקוקה איראן נואשות לאופק. לכן היא תעשה הכל כדי לחזור במהירות האפשרית להסכם הגרעין (JCPOA), כדי שתוכל ליהנות מהדיבידנד שיתלווה אליו - הסרת הסנקציות הכלכליות האמריקניות שחנקו את כלכלתה.

בינתיים צוברים האיראנים נכסים, בעיקר בתחום הגרעין. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית תיעדה שש הפרות של ההסכם מצידם, ובהן צבירת כמות גדולה בהרבה מהמותר של אורניום מועשר לרמה נמוכה, והתקנת צנטריפוגות מתקדמות במתקן ההעשרה בנתנז. ההפרה האחרונה מטרידה את ישראל במיוחד: השילוב של צנטריפוגות מתקדמות שמאפשרות העשרה מהירה עם חסינות יחסית, בשל הפעילות שמתבצעת במתקן שפועל במעבה ההרים.

כאמצעי לחץ נוסף החליטה איראן (אך טרם מימשה) להתחיל להעשיר אורניום לרמה של 20 אחוזים, צעד נוסף בדרך לפצצה. סביר שהיא נמנעה מכך לאור הפרסומים על הדיונים שערך טראמפ בחודש שעבר, בנוגע לאפשרות לתקוף את מתקני הגרעין לפני שיסיים את תפקידו. בשלב הנוכחי כל מה שהאיראנים רוצים זה לסיים את פרק טראמפ, ולעבור הלאה, אל ממשל ביידן, בתקווה שהוא יהיה נוח יותר עבורם.

ביידן ואנשיו כבר הצהירו כי יפעלו לשוב להסכם הגרעין, אבל בה בעת גם הבהירו שלא יאפשרו לאיראן להפוך לגרעינית. זה מאפשר לישראל מרחב פעילות (מדינית ומודיעינית) לא קטן בוושינגטון, כדי להשפיע על השגת הסכם טוב יותר. השיח - לפחות ברמה המדינית - יהיה אמנם אינטימי פחות מאשר עם ממשל טראמפ, אבל גם הממשל החדש מרוצף באנשים שישראל וביטחונה יקרים להם מאוד, כולל ביידן עצמו שהצהיר על עצמו בעבר אחרי ביקור בהר הרצל שהוא מגדיר את עצמו כציוני.

לצד החלק הדיפלומטי, צריכה ישראל להחזיק גם מקל באוויר - תיאורטי ומעשי. תיאורטי בצד של חידוש אופציית התקיפה של מתקני הגרעין שירדה מהפרק בתחילת השיחות על הסכם הגרעין הקודם, ומעשי בצד של המשך נטרול הגורמים שמסכנים את ביטחונה.

בחלק מהמקומות זה יהיה קל: בסוריה, למשל, ישראל לא צפויה להיתקל בבעיות אם תמשיך בפעולות סיכול ההתעצמות וההתבססות האיראניות במרחב. במקומות אחרים זה עלול להיות קשה יותר: תחת ממשל טראמפ יכלה ישראל לפעול גם על אדמת איראן, בידיעה שיש מעליה מטרייה אמריקנית רחבה. זה אפשר את גניבת ארכיון הגרעין, ופעולות שונות שמיוחסות לישראל - מחיסול פרויקטור הגרעין מוחסן פחריזאדה, דרך הפיצוץ במפעל ייצור הצנטריפוגות בנתנז, ועד לחיסולו של בכיר אל־קאעידה עבדאללה אחמד עבדאללה, שבוצע בהזמנת האמריקנים (שגם נתנו את המתנה הגדולה ביותר לישראל ולאזור, כאשר חיסלו בעצמם את קאסם סולימאני).

למוסד תחת ד' יהיה חלק מרכזי בכל אלה. בצד המבצעי כמובן, אבל גם בצד הדיפלומטי. אחד הנכסים המשמעותיים ביותר שישראל מחזיקה כיום הוא שורה של בריתות גלויות וחשאיות במזרח התיכון. למעשה, אין מדינה סונית במרחב שלא מקיימת עם ישראל סוג כזה או אחר של קשרים (כולל כמה מפתיעות במיוחד). המניע המשותף לכל מערכות היחסים האלה הוא אינטרסים, שאחד הבולטים בהם הוא המאבק המשותף באיראן.

בפעילות נכונה יכולה ישראל לארוג את האינטרסים האלה לכדי לחץ על האמריקנים והמערב, במטרה להשיג הסכם גרעין טוב יותר, וחשוב מכך: להקים איתן ברית מדינית־צבאית לא מוצהרת, שתציב משקל־נגד מעשי לאיראנים ותעמיד דילמה לא פשוטה גם בפני גורמים אחרים באזור - לרבות קיצוניים, דוגמת סוריה - האם הם רוצים להמשיך ולהשתייך לרעים במזרח התיכון, או לעבור למחנה של הטובים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו