היום מצוין יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. האזכור בתקשורת שולי. העיסוק בנושא בבתי הספר (גם בתקופות ללא קורונה) בטל בשישים. המימון לתיעוד של המשפחות שנולדו בארצות ערב ובאיראן על הרדיפה, הרצח, הטיהור האתני וההפקעה, שבוצעו במאות אלפי יהודים בארצות ערב, דל מאוד. אם כך, לא פלא שהרוב המוחלט לא מכיר את הסיפור של הקהילות האלה ואת ההיסטוריה שלהן במשך 2,000 שנה. חייבים ליזום פרויקטים לאומיים לתיעוד הקהילות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
את ההיסטוריה של שורשי האשכנזים הכרתי היטב. ההיסטוריה של משפחתי מפולין ומגרמניה מתועדת לפרטי פרטים, אך ההיסטוריה של משפחתה של סבתי ז"ל, יוצאי קהילת הנאש דידן, הייתה זרה לי. רק אחרי שחקרתי אותה בעבר היא סיפרה ששורשיה בקהילה יהודית שחיה באורמיה (כיום איראן). כך גיליתי את היסטוריה הייחודית של הקהילה היהודית הזאת. קהילה ששמרה בקנאות על שפתה, מנהגיה, דתה ותרבותה בעולם מתפורר בין הסהר לצלב. בין הטבח של האשורים לזה שנעשה בארמנים, קבוצה של יהודים מאורמיה עלו בתחילת המאה לירושלים עוד לפני שורשי החלוציים, לוחמי המחתרות, שעלו מאירופה. הם נשארו בארץ הקשה הזו, לעומת חלק מהעולים ממזרח אירופה.
סבתא שלי גדלה בירושלים וסייעה בבתי החולים כאשר העיר הייתה נתונה במצור. קורותיה ושורשיה נדחקו לשולי הסיפור הציוני. לפני פטירתה אמרתי לה כמה מילים מהשפה שבה דיברו בני אורמיה. אני זוכר איך היא התרגשה.
הסיפור שלי ושל צאצאים רבים ליוצאי מדינות ערב ואיראן מושתק, לא מסופר. קהילות מבוססות כלכלית, דתית ותרבותית נדחקו מהנרטיב הציוני, אף על פי שכיום אנשי קהילות אלה מהווים חלק משמעותי מהאוכלוסייה בישראל.
כאב לי כששמעתי את ח"כ טיבי וחברי סיעתו מדברים ברוממות הסובלנות שנהג השלטון המוסלמי ביהודי המזרח התיכון. איזה שקר והכחשה נוראית לרצח, לרדיפה, לגירוש ולהפקעה שאירעו במשך אלפי שנים, מהמלחמות של מוחמד הנביא ביהודים ועד לרצח היהודים בארצות ערב ולגירושם במאה הקודמת.
אף אחד לא פצה פה נגד מחיקת ההיסטוריה של העם שלנו. נציגי ש"ס, שנוכחו במליאה ומתיימרים לייצג את יהדות מדינות ערב ואיראן, המשיכו להתנדנד בנוחות על כסאות עור. הם לא אמרו לטיבי: "אתה מכחיש את הפשעים שעשו הערבים והמוסלמים ביהודים לפני שנולדה הציונות ולאחריה, לא רק בישראל אלא במדינות ערב, את הרצח שעשו ביהודים במשך אלפי שנים, את עלילות הדם, האפליה והאונס להמרת הדת". רק לפני כמה עשרות שנים יהודים משכילים שתרמו לרווחת הכלכלה, המדע והתרבות בארצות ערב היו צריכים לעזוב את בתיהם שהולאמו באלימות בלית ברירה ובתוך לילה אחד, בעוד ההמונים צמאים לדמם. מהפרהוד והתוכנית לטיהור אתני בעיראק ועד לגירושי יהודי מצרים והלאמת רכושם. הפרעות ביהודים בעדן, בחלב, בעיראק, במצרים, בטריפולי, באלגי'ריה ועוד ועוד קרו רק במאה האחרונה.
דחיקת ההיסטוריה שלנו מקוממת ואסור להשלים עימה. לא מספיק לציין את היום הלאומי. התקשורת צריכה לתת יותר במה לסיפור שלנו, כדי שנדע מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. לא ייתכן שהסיפור של כולנו יידחק לאזכור רדוד. תוכנית הלימודים צריכה לתת יותר מקום לסיפור של יהודים בארצות האסלאם. גם אנחנו צריכים לקחת אחריות על העבר שלנו ולתעד את הסיפורים של הסבים והסבות שלנו ולהעלות אותם לרשת, לפני שיהיה מאוחר מדי.
עו"ד ערן רוזנצויג הוא פעיל ליכוד ויו"ר ישראל צומח"ת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו