כשד"ר יעל ברדה ("דרישת שלום מזרחית", 25.11) מפצירה במזרחים לדון בנושאים מדיניים מנקודת מבט מזרחית, מתקבל אוקסימורון רב־ממדים. כמו הטענה שנשים תעשינה שלום במקום שבו גברים נלחמים, גם הקריאה להשמיע "קול מזרחי" מבוססת על הנחה מהותנית, כמעט ביולוגית. יש קול מזרחי, יש חשיבה מזרחית, יש דפוס התנהגות מזרחי אחד. אם לא אחד, אז קולקטיבי מספיק כדי לייצג את "כולנו".
ברדה טוענת שבשיח הפוליטי בישראל מזרחים עוסקים בסוגיות חברתיות־כלכליות, אבל נמנעים מלהתבטא בסוגיות מדיניות־ביטחוניות, השמורות לאשכנזים. והסיבה? בגלל התפיסה הגזענית של ישראל הרואה עצמה כ"ווילה בג'ונגל", ומשום כך מתנתקת מהרצף הגיאוגרפי וההיסטורי של המזרח התיכון.
הטענה כאילו מדינת ישראל גזענית בכך שהיא נבחנת מסביבתה, היא בגדר אבסורד פינת סילוף היסטורי. האם אנחנו בידלנו עצמנו באופן מכוון ממדינות ערב? האם אנחנו פתחנו במלחמות כדי לטהר את המזרח התיכון מערבים? והאם העובדה שהצלחנו לעבוד קשה ולהפוך ל"ווילה", חרף המציאות שסביבנו, מטילה עלינו את האחריות לנחשלות של התוקפים אותנו? הסאב־טקסט ברור: הקול נחשב "מדיני" רק אם הוא מטיל עלינו את האחריות "לסכסוך", מוכן לוותר על חבלי מולדת ומתמסר להיסטוריוגרפיה של "הכיבוש".
קריאתה של ברדה ל"קול מזרחי" משוקעת בהנחה א־לאומית וא־ציונית, שמפנה את הישראלי המזרחי אל שורשיו באסיה ובאפריקה ולא לעמו היהודי. המזרחי אמור לחוש זיקה למדינות ערב (כולל לפלשתינים) משום "שמשם הוא בא". זהו חלק מניסיון אינטלקטואלי מתמשך להוציא את המזרחים מגבולות הלאומיות הישראלית־ציונית ולאפיין אותם כ"בנים ובנות של המזרח התיכון ואפריקה". פעם אחר פעם מנסים באקדמיה לכנות את המזרחים "יהודים־ערבים", אף שהם עצמם מתנגדים לזהות הממוקפת־מומצאת הזאת. בעיראק, באיראן, בתוניס, הם היו יהודים, בישראל: מזרחים. וכשזה לא מספק את הסחורה המדינית, קוראים להם "יהודים־ערבים".
כמה זמן עוד תימשך הפטרונות כלפי "הקול שלנו"? איך זה שקבוצה הטרוגנית כה גדולה עדיין מטופלת במונחים של "סיוע" ו"הצלה"? הקול שאתם כל כך רוצים שנשמיע - מושמע, אתם פשוט מסרבים להקשיב לו. המזרחים השתלבו במוקדי כוח רבים ובמערכת הפוליטית, והם שותפים להובלת עמדות מדיניות־ביטחוניות. אך מרוב רצונכם לשמוע קול מסוים, הפכתם את הקול המזרחי ללא לגיטימי. לעיתים הוא מכונה "פופוליסטי" (כפי שאתם מכנים את המהפכות המשמעותיות של השרה רגב), לעיתים קרימינלי (כפי שהצגתם את מרכז הליכוד) ולעיתים הוא "לא קיים" (כי הוא תומך בנתניהו). בסופו של דבר, העובדה שאנו מוצאים בעמדות הלאומיות־ימניות בית אידיאולוגי, אינה מתיישבת עם "השורשים" שלכם - לא שלנו.
אין כאן אפוא הצבעה על שיח מדיני שאינו קיים, אלא מאמץ לקבע את הזהות המזרחית בתוך "שורשים תרבותיים", במרחב א־לאומי וא־יהודי, כדי שממנו אולי נאמץ עמדות פוליטיות אחרות. מרוב ביקורת על כך שהשיח המזרחי מצטמצם לוויכוח החברתי, הוא דווקא משועתק מחדש, בטיעונים מנוסחים למשעי, שבסופו של דבר נשמעים כמו לעג לבלונד של אסנת מארק - והתעקשות על שורשיה השחורים.
