בימים אלה מתנהל מסע תקשורתי ארסי, המשלב השמצות וחצאי אמיתות נגד המינוי של אפי איתם ליושב ראש הנהלת יד ושם, הרשות הממלכתית המופקדת על זיכרון שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. ההתנגדות למינוי אפי איתם אינה מסתכמת במאבק פוליטי גרידא, אלא היא מאבק חשוב על אופי הזיכרון וההיסטוריה של העם היהודי ומקומם במדינת ישראל.
אפי איתם הוא לוחם אמיץ למען ביטחון המדינה, שזכה לעיטור מופת על אומץ לב עילאי בקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. הוא פיקד על סיירת גולני במבצע יונתן, וכן על חטיבת גבעתי ועוצבת הגליל והגיע לדרגת תת־אלוף בצה"ל. בחייו הפוליטיים שימש ח"כ, שר בממשלה ויו"ר המפד"ל. כיום הוא איש עסקים המבקש להוביל הפקת נפט מפצלי שמן בארץ. נגד איתם, שאמו - אסתר פיין - לחמה באומץ נגד הנאצים, מתנהל מסע דה־לגיטימציה, כאילו הוא התגלמות הפשיסט הישראלי, והתוצאה ששקר בשקר נאחז.
אחד המתנגדים הבולטים למינוי הוא פרופ' דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היסטוריון שמתח ביקורת חריפה על בית הנבחרים הצרפתי והבונדסטאג הגרמני בעקבות החלטתם להגדיר את ההתנגדות לישראל כמדינת לאום יהודית כצורה של אנטישמיות. בתגובה לכך הואשם בלטמן ע"י פרופ' דן מירון כמי שזורה חול בעיניים לשם יצירת רושם מוטעה ומטעה, ומעלים מקוראיו דבר הידוע לו. לדעתו, בלטמן מעניק רוח גבית לעמדות הרווחות באוניברסיטאות במערב, הרואות בציונות ובישראל "סרטן בגופה של הציבוריות הבינלאומית", עוול קולוניאליסטי, ומכאן שראוי לחסלן.
כשבוחנים את טענות בלטמן, כפי שפורסמו ב"הארץ", מגלים שרבות מהן מופנות בכלל נגד אבנר שלו, היו"ר הפורש של יד ושם. על מה יצא קצפו של בלטמן? שלו אשם בכך שלא חטא ורוקן מתוכן את חוק יד ושם - זאת האשמה.
אבנר שלו נאשם בכך שהתמקד במטרות יהודיות נטו, ולא אחז בעמדה של ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה. נולטה ביקש לעמעם את ייחודה של השואה, להשוותה לרציחות עם אחרות, ואף להציגה כ"תגובת מנע" לקומוניזם, וזאת כדי לפרוק את נטל האשמה מעל גרמניה. גישתו מבקשת להסיט את מוקד המחקר לסבל של קבוצות אחרות מלבד היהודים, ואף לסבל הגרמנים עצמם.
אבנר שלו, לעומת זאת, הוביל ביד ושם אוריינטציה מחקרית ומוזיאלית המתמקדת בהשמדת היהודים וקהילותיהם - בדיוק כפי שחזו והגו מקימי המוסד הלאומי החשוב הזה. בהנהגתו דחה יד ושם את הרעיון להעלים את השואה כעוד אחד ממעשי הג'נוסייד בעולם.
בלטמן מבקש, כמו נולטה, להפוך את השואה למכשיר פוליטי. בשלב הראשון, לקבוע שיד ושם יעסוק בתופעת הג'נוסייד בעולם - שהשואה היא לכאורה רק ביטוי אחד שלו. משם קצרה הדרך עבורו לקבוע כי החברה הישראלית דומה לזו של גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה־20 ולערוך מחקרים מומצאים על כך שישראל מצויה בגלישה למשטר פרוטו־פשיסטי וגזעני.
אבנר שלו עמד בפרץ הביקורת וההשמצות של דניאל בלטמן, אולם כעת, כשהוא פורש, מבקשים בלטמן וחבריו לכפות את דרכם על הרשות הממלכתית ולהוביל בה דרך רעיונית שנדחתה על ידי המייסדים של יד ושם ועל ידי מנהליו במשך עשרות שנים. מדובר בלא פחות מהונאת הציבור והחוק: השתלטות מניפולטיבית על מוסד ממלכתי לזיכרון השואה והגבורה ושינוי מטרותיו ותכליתו כפי שנקבעו בחוק.
דברי הגידוף כלפי אפי איתם מזעזעים. איך אפשר לומר דברים כאלה על לוחם וקצין שחירף נפשו בהגנת העם היהודי? הרי המילה "גבורה" אינה עומדת יתומה ב"רשות הזיכרון לשואה ולגבורה" ומכוונת בחלקה למאמץ למנוע עוד רצח עם יהודי. איתם עשה כל שביכולתו כיהודי וכציוני להגן על מדינתו באומץ. אין זו תפיסת עולם פשיסטית, זולת אולי במחוזות השמאל הרדיקלי. צריך לעשות הכל כדי שזרמים אלה לא ישתלטו על יד ושם.
האמת מאחורי הקמפיין נגד אפי איתם
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
