תרבות המקומונים שימשה מראה עבור תושבי הפריפריה, והצליחה להאיר את השוליים • וגם: מפגש של נערים ונערות צעירים עם אצן עיוור מאתיופיה הוא בבחינת תיקון עולם קטן
כשהתקשורת עוסקת בכלי תקשורת אחרים, נתפס הדבר כמיותר ופנים־ברנז'אי, שכן מה אכפת לציפור מי מנהל המפעל שייצר את שאריות הכריך שאותו היא מנקרת? ועדיין, גופי תקשורת נוטים לעסוק במתחריהם בחשיבות עצמית מרובה. כך זכה השבוע מעברו של נדב איל מחדשות 13 ל"ידיעות אחרונות" בשלל כותרות על מידת המוסריות שקיימת במעבר הזה וכו'.
צילום: דויד פרץ
אדם קרוב אצל עצמו, מלמד אותנו התלמוד, והתקשורת אפילו יותר. מעבר לטהרנות הלא מודעת לכאורה, אין בעיה בעיסוק התקשורת בעצמה, אך ההתמקדות בצהוב מכתימה את הצבע האדום שצריך להתנופף כשדברים חשובים באמת קורים. למשל, ההחלטה לסגור את רשת המקומונים ״ידיעות תקשורת״ ולפטר 100 מעובדיה. בעולם קפיטליסטי אין צידוק לדון בהחלטת מנהל מפעל לסגור קו ייצור של מוצר לא רווחי, אולם המקומונים בישראל הם הרבה מעבר למוצר שזמנו עבר.
מאז המהפך ב־1977 ועליית הליכוד לשלטון, החלה הפריפריה לסלול את דרכה הארוכה ליצירת ישראל שוויונית יותר ביחסים שבין קצה ומרכז. בבאר שבע פרצו המקומונים ״כל־בי״ ו״שבע״, ושינו את חיי אנשי הדרום. רחוק מעבר לטווח המצלמות ובמרחבי ה״רחוק לי מדי״ של התקשורת בתל אביב ובירושלים, החלו אנשי המקום לסקור את חייהם בלי טובות של קרובים־רחוקים, ולראשונה לראות את הרחוק כקרוב וראוי. בין שעסקו בגידול גיבורים מקומיים, כדורגלנים, ספריות וסופרי תחביבים או בפוליטיקה של מיקום פחי האשפה, המקומונים הצמיחו זהות ותודעה מקומית מהדהדת, ששמה את השוליים במרכז של עצמם. מו"לים בני המקום רצו להרוויח כמה גרושים מהכאן שלא נספר בארצות הספר, ועל הדרך הרוויחו רבבות תושבי המקום זרקור משמעות שהאיר לראשונה על הצגת חייהם.
לוקאלית או פרובינציאלית, עסקנית או אינטרסנטית, תקשורת המקומונים שימשה מראה עבור תושבי המקום, דרך לבחון את פניהם דרכה, רף אפשרי להצטיין בעבורו, לבלוט, להתייפות ולהאיר עסקי אפלה בפוליטיקה המקומית. עולם המקומונים יצר תקשורת קוונטית, בכל מקום שאליו הופנתה המצלמה תועדה יצירה, בכל חידוד עדשה נוצר מה שיתועד לימים. כשאוזניים מקשיבות הופיעו, התגלה סיפורם של אנשי השיכונים, שכונות עמידר, אמידי בנה ביתך - וכשהיה מי שתיעד אותם, הם פרחו.
אך לא לעולם חוסן, משנות התשעים ואילך התחלפה הגמוניית המילה הכתובה במסך המרצד. ההתחלה היתה מבטיחה, חברות הכבלים התחייבו לשידור מהדורות חדשות מקומיות, המקומונים דעכו ללוחות יד שנייה ובניסיון הבלתי פוסק לייעל ולמנף, נקנו והפכו לחלק מרשתות ארציות, שהורידו את העלות ולמרבה הצער גם את התוכן. כתבות החלו להתפרסם בסינדקציה, ושוב יכלו תושבי באר שבע והדרום לקרוא על צרות מפורסמי תל אביב. כך הפך אירוע סגירת מסעדת ״אורנה ואלה״ בתל אביב לאירוע תקשורתי ארצי מרובה יבבות בטטה, ואילו סגירת ״המסעדה הבולגרית״ בבאר שבע נותרת אילמת כתפריט שנתלה על הקיר בשנות החמישים.
הופעת האינטרנט חיסלה את הרמצים של התקשורת המקומית. הפרסומות ולוחות המכירות עברו לדיגיטל, הרשתות החברתיות שאבו את תשומת הלב החברתית, ולכאורה מילאו את תפקיד העיתונאות המקומית, אולם שיימינג אינו תחקיר, ודירוג כוכבים איננו ביקורת.
צילום: דויד פרץ
ההחלטה לסגור סופית את תרבות המקומונים היא נקודה שבה המדינה צריכה לשקול באם היא מפקירה את קיומם התקשורתי של אנשי הקצה לסטריאוטיפיות ואדישות תקשורת המרכז.
עד שגלי צה״ל ישדרו משדרות, מערכת עיתון "הארץ" תתמקם ברחוב בורנשטיין בירוחם, החדשות ישודרו מהאולפן בנווה אטי"ב ותיווצר מפת תקשורת הגיונית יותר בישראל, הפתרון היחיד לכשל שוק התקשורת הנוכחי הוא העברת מערכות התקשורת המקומית לחסות תאגיד תקשורת שלא מונע רק משיקולי אקסל. עד כמה שקשה לכמת מה הרווח בזהות מקומית ברורה, בלעדיה ההפסד ודאי, מיידי ומכאיב כפצע ישן שנפתח מחדש.
״נולדתי בגונדר. כבר בגיל 3 נאלצתי לטפל בעדרי הבקר של המשפחה. כשהייתי בן 6 יצאנו לקצור חיטים ופתאום לא הצלחתי לראות, ובבית החולים הצליחו להחזיר לי חלקית את הראייה. כשעלינו ארצה שיחקתי כדורגל מקצועי מגיל 14 אבל הראייה הלכה והידרדרה עד שנעלמה לחלוטין בגיל 21, רק אז החלטתי לפרוש. לצד הכדורגל, גיליתי את יכולות הריצה שלי ולא הפסקתי מאז. עם הרבה עזרה מלמעלה, כבשתי כל פסגה".
צילום: דויד פרץ
יש אנשים שמעוררים השראה למרחקים ארוכים. אבי סולומון, אצן עיוור בן 38, מקום שלישי בריצה באליפות אירופה, לפניו יושבים בריחוק קורונה נערים ונערות ממשפחות נתמכות רווחה, רובם יוצאי אתיופיה וגורלם תלוי בכמה יקשיבו לדברי האיש שלפניהם.
כל עשייה מזמנת טעויות עד שלפעמים שוכחים לשבח את ההצלחות. הפיכת חג הסיגד לחג לאומי שנחגג השבוע, הוא הצלחה ישראלית. צעד חינוכי מבורך לשוב, לשנן ולהזכיר את מנהגי וחשיבות קהילת יוצאי אתיופיה בישראל.
"אני עיוור שרואה מבפנים", אומר אבי סולומון, במפגש לרגל חג הסיגד. סולומון מאפשר לתלמידים להרגיש לרגע כעיוורים. הם מנסים ללכת עם מקלות נחייה ולהתקרב אל כלבת הנחייה שלו, נייקי. ש', בת 8 וחצי, מתפעמת. "אני ממוצא אתיופי. מעולם לא פגשתי עיוור מקרוב כל כך. ומעולם לא שמעתי כל כך לעומק על הסיגד", היא אמרה.
סולומון מדבר כפי שרץ, בקצב מדוד ובהתמדה. דבריו מלאים גשרים וסולמות שיעזרו לילדים שלפניו להתמודד עם קשיי היומיום. הוא משתף את הילדים בקשיי אצן עיוור. "להיות תלוי בסובבים אותך זה דבר מאתגר שאני פוגש ביומיום שלי. אבל להיות מסונכרן במאה אחוז עם אדם, שצריך להיות גם מסונכרן איתך מבחינת נשימות ולתת לך הוראות, זה דבר אחר לגמרי. זה חיבור פיזי ונפשי", הוא מבהיר. "שתי המתנות שקיבלתי בחיים האלה הן היכולת לרוץ והיכולת להרצות, ואני יודע שחובה עלי להשתמש בהן כדי להפיץ טוב בעולם, וכך אני עושה. מעולם לא התלוננתי על גורלי, להפך. אם אלוהים הפך אותי לעיוור, יש סיבה לכך ואני מצאתי את התכלית שלי", הוא מסכם בשקט פנימי.
סולומון, נשוי ואב ל־6, מרצה לאורך כל השנה על סיפורו הייחודי, אך ניכר שהיום הקהל מייחד את המעמד עבור סולומון. "הסיגד מסמל את הכמיהה שלנו אל הארץ הזו. 2,000 שנה חלמנו לחזור, והנה אנחנו כאן. באתי כדי לתת לילדים האלה את ההבנה והאמונה, שעם הרבה אמונה והרבה מאמץ, הם יוכלו להתגבר על כל מכשול". בינואר 2021 סולומון עתיד להשתתף במרוץ אפיקים מירושלים ועד אילת, שנועד לגייס כסף להמשך התמיכה בילדים בסיכון. יחד עם סולומון ישתתפו במרוץ גם חלק מילדי המשפחות שעמותת אפיקים תומכת בהן.
בסיום המפגש עוזבים הנוכחים את החדר עם אותה חדוות ילדים באשר הם בכל מקום בעולם. ואני נשאר עם התהייה מתי יתהפך היחס בין נפח סיקור אירועים שליליים הקשורים ליוצאי העדה האתיופית, למיעוט העניין בתיקון העולם שעושים גיבורים כאבי סולומון בריצותיו ובמסעותיו ברחבי ארץ ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו