נטול כל מסיכה

אם היה נחשף נתן זך לחלק מההספדים והקילוסים המהללים אותו ברשתות, היה מפטיר "קיטץ'" • משורר האוהבים תיעב כל מה שחנק את האמת, גם אם השמיע אותה באופן מעורר מחלוקת

השבוע הלך לעולמו המשורר וחתן פרס ישראל נתן זך. ובין כל הדיבורים על חשיבותו, והוד שירתו, נשכחה מעט היום־יומיות של שירת זך. אותה אגביות אשר הפכה אותו בשנות החמישים להיות המוביל והמניע של חבורת השירה ״לקראת״ שפעלה בירושלים, ובין חבריה היו המשוררים זך, יהודה עמיחי, משה דור, אריה סיון וחוקרי הספרות גרשון שקד ובנימין הרשב. 

צילום: משה שי 

בין שהיו חבורה או סתם סטודנטים מקונדסים שרצו להכעיס ולבעוט במה שבא לפניהם, מכלול היצירה והשירים שהותירו לנו אנשי ״לקראת״ הפך עם השנים לסיפורה של חברה במעבר בין גלות לארץ, בין עבר היסטורי להיסטוריה עברית, גשר בין הגשם משם לשרב שכאן. שפתו של זך היתה ישראלית, חפה ממליצות, שיריו היו אישיים במובהק, רומנטיים, דיברו על נערתו, על יופייה הלא ידוע, ישבו על שפת הרחוב, התבוננו באנשים החולפים, פתחו חלון אל העולם המואר, לשמוע את שירתו. יהודה עמיחי, שכמוהו נחשב למשורר דור המדינה, כתב את הגורל היהודי שנע בירושלים של מטה, ברחבי המפה הישראלית והנביאים בבסיס הצבאי. זך היה כמעט אנטיתזה לכך. 

רעיונותיו דילגו בקלילות מעל שוחות הסיפור הציוני הגדול של הקמת הארץ, וגם כשנגע בתקומת העם היהודי השווה את המפעל הציוני לבניית פיתום ורעמסס. משורר עירוני מובהק, אוניברסליסט מופגן שהתהדר כי הוא קורא ספרים שמגיעים לכאן דרך הים, שהתריס כנגד גאולת הארץ דרך עבודת הכפיים - ״אך גם אנחנו חיינו: בכל מקום בו הצגנו את כף רגלנו, היתה אדמת קודש, הארץ הייעודה, הארץ המובטחת״.

מוזיקאים רבים הלחינו את שיריו של זך. שורותיו התאימו לדור מוזיקאים שפעלו בשנות השבעים בתחום המוזיקה ה״קלה״, כפי שהוגדרה פעם מוזיקה פופולרית. אותם יוצרים, לרוב בני האליטות הישנות, חיפשו לקבל את הערכת הוריהם ואת חותמת הכשרות של התרבות "הכבדה" והקנונית. כך נוצרה בישראל אנומליה מוזרה מאוד בתרבות המערבית. מדינה שבה שירי משוררים פרצו מגלות המדפים הנדחים בספריות הציבוריות, נמלטו מתאי הבידוד של הרפובליקה הספרותית וכיכבו במצעדי הפזמונים השכם והערב. 

הביטלס מעולם לא הלחינו שירי משוררים, אך מתי כספי, שלמה ארצי, שלום חנוך, שלמה בר, חנן יובל, אילן וירצברג ורבים אחרים, מצאו בזך שורות אישיות שאיתן יכלו לספר את סיפורם הפרטי, לאהוב אהבות מודרניות ועדיין להיחשב תרבותיים. שכן זך ידע שלא טוב היות האדם לבדו, ולכן כתב שירים לאוהבים הנבונים, וגם כשסיפר בפשטות כי הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, לאט־לאט מתרקם משהו בלבבו, משהו בלבבה, לך תדע, זך תמיד ידע לדייק, לקרוץ ולשאול - מה זאת אהבה. 

לעיתים חמקה האירוניה הדקה של זך מהמלחינים. מישה סגל הלחין את ״ציפור שנייה״, והלחן שעשע את זך. ״כשכתבתי 'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי', בוודאי שהייתי אירוני, שכן מהיכן לי אם הציפור ראתה אותי? או לא? אך מישה סגל כתב לזה לחן נפלא, ראוי להמנון כנסייתי״. 

צילום: דויד פרץ

האם זה הפריע לך שהוא לא הבין אותך? ״להפך, הוא הבין את השיר יותר ממני״, השיב זך במידת הנדיבות. משוררים אחרים התקשו עם הפיכת שיריהם לשירי זמר. השינויים במבנה השיר כשחלק ממנו הפך לפזמון, או השמטות של בתים בשירים ארוכים, הקשו עליהם את המעבר המדובר. זך חגג את ההלחנות הרבות שלו לאורך השנים ואף הקפיד להודות למוזיקאים שהלחינו אותו, ושב ואמר שבזכות ההלחנות אלו, זכו שיריו להיחשף לאוזניים רבות, ולהיות מוכרים בקרבו של הציבור הרחב. 

שיריו של זך היו המשעולים הראשונים שבהם פסעתי בעולמות השירה. השפה המיידית ותחושת השובבות המתריסה כנגד ההליכה בתלם קרצו לנעוריי. יתר על כן, שני ספרים קיבלתי מצבא ישראל, הראשון היה התנ״ך והשני הספר ״שירים שונים״ של זך, אשר שמור עימדי עד היום. אינני יודע אם יש צבא אחר בעולם שהיה נותן לחייליו שירים כה אנטי־גיבוריים, מלאי אהבות וחיוניות החיים, עם שורות כמו "בפרודיה הנצחית הזאת על גורלות האדם, ממלאת המלחמה את אחד התפקידים המשכנעים ביותר: מסוגננת תמיד על ידי חסרי סגנון״. ואולי זה בעצם מקור חוסנו של צה״ל, צבא שאינו מפחד לקרוא שירה יום־יומית ולשיר לשלום. בזך ראיתי גיבור ישראלי, אדם שהתריס כנגד, והצליח בדרכו שלו, משורר שאת יצירתו אהבתי לקרוא.

אומרים שלא כדאי לפגוש את גיבוריך, שכן הם לעולם לא יוכלו לעמוד בציפיות שלך מהם. לימים מצאתי את עצמי מסתופף בסלונים ספרותיים שזך נכח בהם, וכשהוא היה, הוא תמיד נכח ביתר שאת. ״קיטץ׳״ היתה הערה שפלט לא פעם ביחס לשירים שאחרים הביאו לפניו בדחילו ורחימו, כדי לקבל את משא ביקורתו. אם היה משהו שזך תיעב היה זה את אותו שומן אווז מילולי, עוטף וחונק כל קול של אמת. משום מה, כאילו לא הכירו את האיש, בחרו חלק ממספידיו השבוע למסגר את חייו ודרכו האחרונה בהספדים מלאי קיטץ׳. 

זך כתב שורות גדולות מאישיותו. מי שהכיר אותו שלא דרך דפי הספר, הכיר בו תבונה ועומק נדיר אך גם תהום שחיכתה להתפרץ, קסם ואופל, רוח גדולה ויובש ארקטי מצמית. בשנות החמישים זך קנה את עולמו כשפרסם בחוברת ״עכשיו״ מאמר שבו התנגח באלתרמן על שירת חרוזיו ומשקליו הסדורים. המאמר, שנחשב לאבן דרך בספרות העברית, נלמד עד היום בידי סטונדטים לספרות עברית, ונחשב לרגע שבו השתחררה השירה העברית מכבלי העבר והפכה למודרנית. 

צילום: דויד פרץ

בערוב ימיו הודה זך שהבין את אלתרמן יותר ככל שהתבגר, ותהה באם התקפתו את המשורר הלאומי היתה חריפה מדי.

למרות ריב החרוזים שבינם, זך ואלתרמן חלקו שולחנות רבים ולא מעט בקבוקי שתייה חריפה יחדיו. זך הרבה לשוב ולספר על הפעם שבה שניהם נקלעו בטעות למה שחשבו שהוא בר והתגלה כבית בושת. כאשר הסב זך את תשומת ליבו של אלתרמן לעניין, השיב לו אלתרמן: ״נתן, אין למה למהר, אנחנו הפרוצות הגדולות ביותר בבר הזה״. 

זך הרבה לתאר את אלתרמן כמי שבתוכו שכנו שניים, המשורר והדמון, ופעמים רבות נדמה שעל עצמו הוא מדבר לא פחות מאשר על נתן האחר. איש לא היה חסין מחרצובות לשונו ומשיפוטו. באחד מערבי השירה והמוזיקה שבהם הופעתי, העלה זך מופע משלו. ״אתם מזכירים לי את הפשיסטים״, אמר, והכביר בעלבונות נוספים. ״אל תתרגש״, אמרו לי מנוסי ההתנהלות הזכה, ״לעיתים היין נוהם מגרונו״.

ובערוב ימיו גם דיברה מתוכו מחלתו. מה שניתן לקבל כהתנהגות ספק נסבלת בין מכרים, קשה יותר לקבל כהתנהלות ציבורית. וב־2010 אמר זך כי ״בני עדות המזרח באו מהמערות״, מאוחר יותר התנצל ואמר כי היתה זו "אמירה טיפשית", והבהיר גם שהמזרח תרם רבות לתרבות האנושית. חבל שאת זה יזכרו ולא את השיר הנהדר שכתב לזכר חמיו, יוצא מרוקו: ״לאברהם בן פרחה אבי שרה״.

במהלך השנים הוזמנתי לעוד ערבים בהשתתפות זך. אחד המוזיקאים שליוו אותי שאל אם לא קשה לי לחלוק שוב במה וערב תרבותי עם האיש והתנהלותו. לאחר קילומטרים רבים של שתיקה, השבתי שעד כמה שקשה להפריד בין הריקוד והרקדן, לפעמים יותר משחשוב השליח, חשובה הבשורה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו