פטריוט פלשתיני ואיש של שלום

זה היה באחד השבועות הראשונים של האינתיפדה השנייה. נפגשנו בלשכת הקישור הישראלית־פלשתינית בכניסה ליריחו. סאיב עריקאת היה במצב רוח קשה. הוא התקשה לקבל את העובדה שההנהגה הפלשתינית לא עשתה דבר לכיבוי השריפה אלא רכבה עליה, ואמר לי שאיננו שולח את בנו לבית הספר.

"מדוע?" שאלתי, והוא ענה: "אם הוא ילך לבית הספר, ולאחר הלימודים ילכו הילדים לזרוק אבנים על החיילים שלכם, והוא לא יצטרף אליהם, יצעקו לו שהוא משת"פ, שהוא הבן של עריקאת או שהוא פחדן. אם יצטרף אליהם, הוא עלול, חלילה, לחזור הביתה בארון. אז עדיף שיישאר בבית".

עבורי היו הדברים הללו ביטוי לתחושה הקשה שליוותה אותו במשך שנים, ואשר גרמה לו להפוך לסמלם של הפטריוטים הפלשתינים, אשר מאמינים כי השלום והתיאום עם ישראל הוא חלק חשוב במימוש האינטרס הלאומי שלהם לממש את הגדרתם העצמית ואת רווחתם."האינדיאני", נהג לכנות את עצמו. כוונתו היתה להיותו הארכיון המהלך של תהליך השלום בין ישראל והפלשתינים.

כל סעיף שהוסכם עליו או שלא הוסכם, היה שגור על פיו. הוא היה יד ימינו של ערפאת ויד ימינו של מחמוד עבאס, שני הנשיאים הפלשתינים, שההבדלים הגדולים ביניהם עוד ייחשפו בעתיד. כלפי חוץ נראה היה שהוא אומר הן נצחי, אבל היה לו לא מעט בליבו.

לערפאת היה מנהג לספר לבני שיחו מן העולם על פגישות שונות, ואז לפנות לסאיב ולשאול אותו שאלה רטורית: "אתה זוכר, סאיב?" ולסאיב לא נותר הרבה יותר מלאשר את דברי הממונה עליו. באחת השיחות, עם שר חוץ של מדינה חשובה, חזר ערפאת על מנהגו. סאיב לא זכר, אבל במקום להנהן, אמר "לא, אבו עמאר, אינני זוכר שנאמרו הדברים שאתה מצטט". ערפאת לא האמין למשמע אוזניו, אבל עבור סאיב זו היתה הכרזת עצמאות צנועה, שהוא מיהר לספר לי עליה. בייחוד על נזיפתו הקשה של המנהיג.

ידע להתפשר

היו לו עקרונות ברורים מאוד והוא דבק ברעיון המדינה הפלשתינית, אבל תמיד ידע גם לשמור על מרחב לפשרה מדינית. כך, למשל, נהג לומר כי מה שחשוב לו הוא ששטח המדינה הפלשתינית יהיה 6,200 קמ"ר, כלומר - השטח שממזרח לקו הירוק עד הירדן, אבל את הגבול נקבע יחד. אנחנו נסכים לסיפוח שטח מוגדר שלכם, תמורת חילופי שטחים, ונסכים בינינו על שרטוט הקו.

ביריחו, שבה גר כמעט כל חייו, היו לא מעט שיטפונות בחורף, ואחד מהם, לפני שנים אחדות, היה קשה במיוחד. טלפנתי אליו לשמוע מה מצב ביתם, והוא סיפר לי ששתי בנותיו, אשר שהו באותו קיץ עם צעירים ישראלים במחנה של "זרעי שלום", קיבלו 23 אי־מיילים מישראלים ששאלו לשלומן. שמעתי דמעות בקולו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו