חרב בלב תנועת החרם

הסכמי הנורמליזציה והמהירות שבה החל יישומם בשטח, הם תשובה לאלו הטוענים כי השלום כרוך בפתרון הבעיה הפלשתינית • הממסד המדיני באירופה ובארה"ב ייאלץ להכיר בטעותו

שער השבועון האמריקני "ניוזוויק" השבוע חשף את הסבל שבו שרוי הממסד המדיני בארה"ב ובאירופה בעקבות "הסכמי אברהם". מעל תמונה קודרת בשחור־לבן של רה"מ בנימין נתניהו מתנוססת הכותרת הלבנה־אדומה: "דילמת נתניהו: האם פרס נובל יכול לומר לא לביבי?"

התהליך כבר נמצא בעיצומו. מכולה ישראלית ראשונה בדרך לדובאי, במפעל דביק בשדה בוקר

על פניו, לא אמורה להיות דילמה. הרי במשך שנות דור, המטרה העליונה של כל המי ומי היתה להביא שלום בין ישראל לבין העולם הערבי. והנה, זה קורה. בזכות נתניהו והנשיא דונלד טראמפ, העולם הערבי עושה שלום אמת עם ישראל. ולא שלום קר אלא כזה שמתפרץ מכל עבר. האמירתיים לא "משלימים" עם קיומה של ישראל. הם חוגגים אותה, וההתפתחויות מהשבוע האחרון מספרות את הסיפור:

בתחילת השבוע הגיעה משלחת רמת דרג מחברת הספנות האמירתית הענקית Dubai Ports World לאילת כדי להתחיל לדון בפתיחת קו שיט מאילת לג'דה שבערב הסעודית. תכלית הקו בראש ובראשונה תהיה שינוע מוסלמים ישראלים לחאג' במכה, שנמצאת 70 ק"מ מהנמל. גדעון גוליבר, מנהל נמל אילת, אמר בעקבות הביקור כי פתיחת קו השיט יכולה להביא 2 מיליון מבקרים לאילת מדי שנה. 

התאחדות הכדורגל של האמירויות חתמה השבוע על מזכר הבנה עם התאחדות הכדורגל הישראלית "לשתף פעולה כדי לפתח את הצלחת הספורט בשתי המדינות". נציגי האמירויות כינו את המזכר "הסכם היסטורי - הראשון מסוגו במזרח התיכון".

חברת הפצת יינות הגדולה באמירויות A&E חתמה על חוזה הפצה עם יקבי גולן. מהשבוע, יינות היקב, הכוללים את יינות גמלא, ירדן והר חרמון, יעמדו למכירה בחנויות יין, במסעדות ובבתי מלון בדובאי, ובהמשך בשאר ערי האמירויות.

בחריין מצידה ממשיכה לקדם בהתלהבות את השלום עם ישראל. שייח' חאלד בן חליפה אל־חליפה, חבר במשפחת המלוכה של בחריין, המכהן כיו"ר המרכז הגלובלי לדו־קיום ושלום על שם המלך חאמד, חתם בוושינגטון על מזכר הבנות בנושא המלחמה באנטישמיות עם אילן קר, שליח מחלקת המדינה למלחמה באנטישמיות. המכון הבחרייני אימץ את הגדרת האנטישמיות של האגודה הבינלאומית לזכר השואה (IHRA). הגדרה זו מזהה אנטי־ציונות כסוג של אנטישמיות, ומפרטת ששימוש בסטנדרט כפול לשפוט את ישראל, שלילת זכות קיומה והשוואת ישראלים לנאצים הם ביטויי אנטישמיות. במזכר הצהירו המכון הבחרייני ומחלקת המדינה על "כוונתם לעבוד יחד, לשתף ולהפיץ דרכים מועילות להילחם נגד כל סוגי האנטישמיות לרבות אנטי־ציונות ודה־לגיטימציה של מדינת ישראל". 

ולבסוף, אישור תוכניות בנייה חדשות ביישובים ישראליים ביהודה ושומרון על ידי המינהל האזרחי בשבוע שעבר זכה לגינוים מצד האו"ם, האיחוד האירופי ומדינות אירופיות לרבות גרמניה, צרפת, בריטניה, ספרד ואיטליה. האמירויות ובחריין לא הצטרפו אליהן.

שני טיעונים שקריים

הצעדים הללו, של הממשלות באמירויות ובבחריין ושל אזרחים פרטיים בשתי המדינות, חושפים יותר מכל את שורש הייסורים של האליטות המדיניות באירופה ובארה"ב. זה לא רק שבהגעתם לשולחן השלום עם ישראל, מנהיגי בחריין והאמירויות חיבקו את נתניהו, שכפי שהסביר כותב כתבת השער של "ניוזוויק" טום אובריין, "שנוא על ידי רבים" מחברי האליטות. 

הממסד האירופי והשמאל האמריקני מיוסרים מהסכמי אברהם משום שהם באמת מביאים שלום אמיתי.

במשך עשורים היו לממסדים האירופיים והאמריקניים שני טיעונים עיקריים בנוגע לשלום בין ישראל והערבים. הראשון היה שלא ניתן להגיע לשלום אמת עם ישראל בלי שתקום מדינה פלשתינית בכל יהודה ושומרון, בעזה וכן במזרח, דרום וצפון ירושלים. טיעון זה אִפשר לשוחרי "השלום" בפריז ובוושינגטון להצדיק את סירובן של מצרים וירדן ליישם את סעיפי הנורמליזציה שעליהם חתמו בהסכמי השלום שלהם עם ישראל.

הטיעון השני היה שהיות שהדרך היחידה להגיע לשלום במזרח התיכון היא להקים מדינה פלשתינית, יש להעניש את ישראל על כל פעילות ריבונית או מינהלתית בירושלים המאוחדת וביו"ש. הממסד המדיני באירופה והשמאל באמריקה השתמשו בטיעון זה כדי להצדיק פעילות עוינת כלפי ישראל לאורך השנים. פעילות זאת כוללת בין השאר מימון עמותות אנטי־ישראליות, הוצאת יו"ש וירושלים המאוחדת מהסכמי סחר, מתן גיבוי לפעילי חרם נגד ישראל וסירוב להכיר באנטי־ציונות כאנטישמיות. לגבי האחרון, הטיעון ברור. אם ישראל מונעת שלום אזי למה לה להתקיים?

נגמרו התירוצים

השלום האמיתי בין ישראל והעולם הערבי שהסכמי אברהם מניבים חושף את הטיעונים הללו כשקריים. הרי מה משותף בין שיווק יינות הגולן, הקמת קווי שיט באילת ושיתוף פעולה בתחום הספורט והמלחמה נגד אנטישמיות? הם כולם חושפים שיחס הא־נורמליות שלו זוכה ישראל זה שנות דור מצד "מחנה השלום" - לא מקרב שלום. הוא סתם עוין לישראל. 

והפעולות הללו אינן רנדומליות. לפני שש שנים שכנעו פעילי "שלום" בסן פרנסיסקו את ראשי הנמל המקומי לסרב לעגון אוניית צים משום שהיא מישראל. האונייה נאלצה להדרים עד נמל לוס אנג'לס כדי לפרוק אות סחורותיה.

בשנת 2015 הפלשתינים כמעט הצליחו להביא לסילוק ישראל מארגון פיפ"א. יקבי גולן מהווים מטרה פופולרית לחרם של פעילי "שלום" כבר שנים. במילים אחרות, צעדי הנורמליזציה הראשונים של האמירויות הם חרב בלב תנועת החרם נגד ישראל ומצדיקיו.

ייתכן שהצטרפות בחריין למלחמה נגד האנטישמיות היא צעד משמעותי אפילו יותר בהקשר זה. הרי מה יגידו כעת שלטונות הרווארד וברקלי כאשר יבואו סטודנטים יהודים ויתלוננו שפעילי החרם נגד ישראל פוגעים בזכויות האזרח שלהם כיהודים? כאשר בחריין מתחייבת להילחם נגד דה־לגיטימציה של ישראל כחלק ממאבק באנטישמיות, איך יצדיק נשיא קולומביה את המשך הדה־לגיטימציה של ישראל ותומכיה היהודים בקמפוס שלו בניו יורק?

בהינתן עומק שנאתם לישראל של פעילי שמאל קיצוניים השייכים לתנועת החרם בארה"ב ובאירופה, סביר להניח שהסכמי אברהם לא יזיזו להם. מי שמוכן להגיד בפה מלא שהוא בעד חיסול ישראל לא נבהל מתווית "אנטישמי". אבל העובדה שהשלום האמיתי הפורץ בין ישראל ועמי ערב חושף כשקריים את הטיעונים המרכזיים ש"שוחרי השלום" בממסד המדיני באירופה ובארה"ב טוענים כדי להצדיק עמדות אנטי־ישראליות - מכניסה אותם למלכוד ודילמה מייסרת. 

דילמת נתניהו האמיתית היא לא איך נותנים פרס נובל לשלום לרה"מ שנוא נפשן של האליטות. דילמת נתניהו היא המציאות העגומה: או שהממסדים הללו ייתנו את פרס נובל שלהם לשנוא נפשם, או שהם ייחשפו במלוא עורמם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו