לא ראשונה ולא שנייה, ישראל האמיתית

בשנה החולפת הוצף השיח הציבורי בתיאורית "ישראל השנייה" של פרשן חדשות 13, ד"ר אבישי בן־חיים. בתמצית, בן־חיים גורס כי בישראל של המאה ה־21 מתנהל מאבק איתנים בין שני גושים: ישראל הראשונה, המזוהה עם אנשי שמאל, אשכנזים־חילונים מן המעמד הבינוני והגבוה, וישראל השנייה, המורכבת ממזרחיים, מסורתיים־ימניים שבתנועות גלים תומכים בליכוד וימינה ממנו. בן־חיים רואה את המחנות כשבטים שעם השנים הולכים ומתכנסים, במעין תנועת שבלול, כל אחד לתוך עצמו. ההתכתשות ההדדית מחזקת את ההתכנסות הפנימית לתבניות היסוד שנוצקו בשעתו.

ההיגיון של בן־חיים הוא סוציולוגי. הוא מניח שמקום מגורים, מעמד חברתי־כלכלי ורקע תרבותי ועדתי הם הדבק שמחבר בין אנשים ומכתיב תודעה ועמדות פוליטיות. בן־חיים הולך בעקבות המלומד האיטלקי המרקסיסט הנודע אנטוניו גראמשי, שלפני כמאה שנים טען שהמאבק בין קבוצות באוכלוסייה מושתת על אינטרסים מעמדיים. כדי לנצח במאבק, הקבוצה השלטת ("ההגמוניה") מטפחת את הלאומיות (שבעיניו היא שטות והבל) כדי לטשטש פערים מעמדיים, ועל הקבוצה הנחותה להתגבש ככוח נגד.  

טענתו של גראמשי, כמו של בן־חיים, מלאת חורים, ונזקה רב מתועלתה. גראמשי מתעלם מהדינמיות החברתית; הוא כופר בקיומה של מסורת ייחודית (ככוח מניע ומעצב מציאות) ובאוטונומיה של יחידים ומוסדות: ממילא הכל נבלע בגוש ההגמוניה. 

נזכור כי המוטו המהדהד - "ישראל הראשונה וישראל השנייה" - נוצר ותסס בישראל של שנות ה־70. מאז חלו שינויים מפליגים. הנה דוגמאות ארכיטיפיות: אסנת אסולין (שם בדוי), נכדתה של מסעודה משדרות (המפורסמת משנות ה־90), למדה באוניברסיטת בר־אילן. שם היא הכירה את בעלה לימים - אשכנזי־מסורתי - קבוצה הולכת וגדלה בציבור הדתל"שים מבני הציונות הדתית. כיום הם מתגוררים בשכונת מעמד הביניים במערב ראשון לציון. שניהם תומכי ליכוד. אלינה, שעלתה מחבר העמים ומתגוררת באשקלון, הכירה את יניב אזולאי (שמות בדויים) במכללה דרומית, ונישאה לו. היא תומכת ליכוד; הוא - כחול לבן. גדי טאוב (זה כבר לא פיקטיבי), יליד שנות ה־60, הוא בן למשפחה "מהצנטרום של הפיילה" - סוציאליסטים־מפא"יניקים. לימים צמחו מהמחנה הזה פעילי שמאל רדיקליים. כנגד ההיגיון הזה, טאוב, אינטלקטואל מזהיר, "סטה" ימינה וכיום הוא תומך בטראמפ ובליכוד. 

איך נסביר את הטוויסט בעלילה? תאונה היסטורית? מקרה שיורי? מוטציה? האם הדמויות הללו עומדות "מחוץ להיסטוריה"? התשובה היא שלילית, והנה מדוע. ראשית, בישראל שיעור ניכר של נישואי תערובת בין־עדתיים (כשליש מהציבור היהודי), פועל יוצא של אתוס מיזוג הגלויות המובנה עמוק בתרבות היהודית. ממש כמו מקביליו מהשמאל, בן־חיים מכחיש קיומו של רעיון זה ככוח מניע (הוא מקבל זאת להלכה, לא למעשה). סיבה שנייה: הזדהות פוליטית אינה מושתתת רק על מסורת, אלא גם על דיאלוג עם המציאות: כישלון אוסלו וההתנתקות הביאו חלקים רבים בישראל (הראשונה והשנייה) לנדוד ימינה. סיבה שלישית: חופש הבחירה. האם מזרחי התומך במפלגה שאינה ימנית שבוי ב"תודעה כוזבת"? ממש לא. כמו עמיתיו מהשמאל, בן־חיים שולל מהמזרחיים את חופש הבחירה. גם הנטייה הברורה לעיסוק אובססיבי בחלוקה שבין מזרחיים לאשכנזים היא מאפיין מובהק של השמאל החדש. 

לכאורה, יש בסופו של דבר חפיפה עדתית־מעמדית־פוליטית. זה נכון עד מידה מסוימת, אולם בחלקה היא אינה אלא אשליה הנעוצה בבולטות הציבורית של מקרי קצה. המפגינים התל־אביבים בבלפור הם מקרה קצה, וכך גם אוהדי "לה פמיליה". שם, בקצוות, אפשר להבחין בחפיפה. אבל מי שתומך את התזה שלו על מצבי קצה, אינו תורם להבנה, מסתיר את האמת ומעודד סטריאוטיפיזציה.  

טענתו של בן־חיים היא אפוא תמונת ראי של מלומדים מהשמאל הרדיקלי. פוליטית, בן־חיים בימין; מבחינה חשיבתית - הוא עמוק בשמאל הרדיקלי, כלומר שותף לחבלה בהבנה החברתית והפוליטית. 

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל