אורלי דוליטל

"מודה שלא דמיינתי כזה אופורטוניזם וכזו בגידה בציבור המצביעים" ו"להקיא, ממנה ומהאנשים שאחריהם היא מחזרת" (זהבה גלאון); "זו פשוט גניבה של קולות שמאל כדי להשיג טובות הנאה אישיות ולקבל ג'וב בממשלת הנאשם" (ניצן הורוביץ); "יא גנבת קולות עלובה... כל פעם שאני חושבת שאי אפשר לרדת נמוך יותר, באה גנבת הקולות הזאת ומוכיחה לי שלבור שלה אין שום תחתית" (ג'ודי שלום ניר מוזס). 

הציטוטים האלה הם רק מעט מן האור שמקבלת אורלי לוי־אבקסיס מחבריה לשעבר בשמאל. קל יהיה לומר שזה בגלל ש"ערקה" לממשלת האחדות, אבל זה מגיע ממקום עמוק יותר, והכעס שניצת מחדש (וזרם ביב השופכין שנלווה אליו) לאחר התבטאותה בנושא רבין ממחישים זאת. 

הציפייה שחברת כנסת ששורשיה נטועים עמוק בימין תישאר נאמנה לחיבור עם מפלגת שמאל ותסכים לקחת חלק בהקמת ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת, היתה מופרכת מיסודה. העריקה וההצטרפות לממשלה מגרדים רק את הרובד העליון של הכעס. זה נכון, היא (ולא רק היא) גזלה מהם את הפנטזיה לסלק את נתניהו, אבל הזעם העמוק והקיצוני קשור לעובדה שהיא פשוט לא "התבייתה". 

כי מעבר, ובמקביל, לחלום הגדול להפיל את נתניהו, ראשי השמאל קיוו להרחיב באמצעות לוי־אבקסיס את המחנה המידלדל שלהם, ולהוכיח שהוא יכול לשאת מסר רלוונטי לשכבות רחבות בעם. למשל, לאורליות אבקסיסיות. בשביל להוכיח את זה צריך עריק־דגל, עריק למופת, עריק לחיקוי. זה מה שלוי־אבקסיס היתה בשבילם. בגלל זה הכישלון איתה כל כך כואב. 

מה היא, אם לא סמל לימין שאותו הם חולמים זה שנים "להעביר את הכביש": ימין עמוק, עם נטייה לאומית חזקה, ימין פריפריאלי־מזרחי, ליכודי, ועוד עם ייחוס משפחתי כמו שלה - סמל, תמצית, פרסוניפיקציה של המוני עמך ישראל שהשמאל חולם לגייס לשורותיו. בעריקתה בקול גדול היא גזלה מהם את חלום החיבור בין השמאל המדיני־חברתי לפריפריה המזרחית לאומית־מסורתית. גם החלום הזה היה מופרך מיסודו. 

אבל בתוך החלום הזה היה מקופל גם דימוי של אורלי לוי כמישהי ש"התנרמלה" או ש"אולפה", כמו פרא אציל, או יותר נכון, כמו אלייזה דוליטל. והנה, ברגע האמת היא חזרה ללהקת הטורפים שלה, לשבט הפראי. זאת סטירת הלחי. הנה הבגידה. היא העדיפה את כנופיית הרחוב על פני הנאורים. היא ניפצה את האשליה שהנה נשברה תקרת הזכוכית בין השמאל המדיני־חברתי לבין הפריפריה המזרחית־לאומית־מסורתית הימנית ברוחה. על זה אין כפרה. מכאן הזעם. 

כי מבחינת השמאל, שכמו המיסיונרים באפריקה באו לגאול את הילידים מבערותם, יש רק אמת אחת. שלהם. זו לא השקפת עולם, זוהי אקסיומה. וכנראה הדבר היחיד שאלייזה־לוי־אבקסיס־דוליטל היתה יכולה לעשות אל מול פטרונות כזאת, יהירות כזאת, היא לעבור חזרה את הכביש, ולא להביט אחורה. 

לכן הניסיונות של לוי־אבקסיס להילחם בקריאות הגנאי מהיציע השוקע של השמאל הם חסרי תוחלת וכתובת. כל שנותר לה לעשות זה לרחם עליהם. היא גם צריכה ללמוד לא להתקרב אל להקת הצבועים האלה שוב, כי לא מהם תבוא הגאולה, ולא שם הבית.