אז מי ינצח, טראמפ או ביידן?

רבים מחפשים את התשובה לשאלה הזו בסקרים. אבל הסקרים מועדים לטעות. אנשים חוששים מענישה חברתית־כלכלית, ואינם עונים בכנות לסוקרים באווירה פוליטית מקוטבת. אז אולי כדאי לשאול עד כמה שני המועמדים מרתיעים בוחרים מהמרכז הפוליטי. לכאורה, זה מוביל לאותה תוצאה שרוב הסקרים מנבאים: ביידן. טראמפ הוא נשיא פרובוקטיבי. השיח הגס שלו מעורר התנגדות של "המרכז". בשיטה הפוליטית הרווחת בארצות דוברות האנגלית, שיטת "המנצח זוכה בכל", זה אמור להוביל לתבוסה. הקולות המכריעים מי ישלוט הם קולות המתלבטים בין שני הגושים הפוליטיים שהשיטה הזאת יוצרת. הקולות האלה מצויים כמובן במרכז הפוליטי, בין שני הגושים.

ואכן, בבחירות לנשיאות ארה"ב בשבעת העשורים האחרונים ידועים שני מקרים בולטים כאלה של סטייה מהמרכז ובעקבותיה תבוסה מוחצת בבחירות: הפסדו של גולדווטר לג'ונסון ב־1964 והפסדו של מקגוורן לנשיא המכהן ניקסון ב־1972. לכאורה, השיטה האמריקנית היא שמרנית ביסודה - מי שמציע סטייה חדה מהמרכז (שמאלה, ימינה או לכיוון אחר כלשהו) מועד להיכשל. 

לכאורה מובטח שטראמפ יפסיד. אז איך נסביר את ניצחונו ב־2016? גם אז הוא "סטה" מהמרכז. ואיך נסביר את ניצחון אובאמה על הילארי קלינטון במוקדמות 2008 ועל מקיין בבחירות הכלליות - מועמדים מהזרם המרכזי, ממשיכיהם של בוש האב והבן וביל קלינטון?

התשובה היא שהשיטה האמריקנית היא פחות שמרנית, מקובעת למרכז נייח, ויותר משקפת תזוזות של המרכז. זו מעלתה הדמוקרטית: היא מחייבת מנהיגים להבין לאן המרכז זז ולהיענות לרצונותיו. אי אפשר לומר שאין שינויים, ואפילו מפליגים, במדינות כמו ארה"ב, קנדה, בריטניה או אוסטרליה. השיטה הנהוגה בהן מחייבת מנהיגים לזהות את רצונותיו של העם־הריבון (או "מענישה" בחומרה על אי־זיהוי) ומאפשרת להם לגבש ולהעצים אותם לכדי מצע פעולה אפקטיבי.

אפשר לראות את זה בהתבוננות בפעולתו של רייגן, תומכו ותלמידו של גולדווטר. פחות מ־20 שנה אחרי תבוסת גולדווטר, הוא ניצח וחולל תפנית ניאו־ליברלית ושמרנית במדיניות ברוחו של גולדווטר. הוא חש בתזוזת המרכז ימינה מבחינה כלכלית־חברתית, וסיפק לה מענה מנהיגותי מעשי. 

אובאמה וטראמפ הם דוגמאות בנות זמננו ליכולת של השיטה האמריקנית לשקף תזוזות בערכים ובתפיסת האינטרסים של הציבור האמריקני, ולעובדה שמנהיגים יכולים לגבש, להעצים ולבסס תזוזות כאלה לכדי מדיניות. אמנם אובאמה הסווה את עמדותיו בבחירות, מאימת "המרכז". וגם אחריהן הקונגרס מנע ממנו רפורמות מרחיקות לכת. אבל הוא שיסע את השיח הפוליטי, עיצב מחדש את המפלגה הדמוקרטית למפלגה של פוליטיקת זהויות קיצונית, והפעיל סוכנויות פדרליות בזירה המפלגתית. מדיניות החוץ שלו ובריתו החשאית עם איראן והאחים המוסלמים חוללו אסונות כבדים מסביבנו. 

טראמפ, יריבו החריף, חולל תמורות מהותיות. הוא הוליך את המפלגה הרפובליקנית לכיוון פופוליסטי. הוא הפך על פניה את מדיניות הסחר של ארה"ב ואת יחסיה עם יריבותיה ובעלות בריתה. במדיניות הפנים הוא אימץ אוריינטציה חדשה ביחס לעובדים האמריקנים ונאבק על מקומות העבודה שלהם, בשונה ממדיניות קודמיו בעשורים האחרונים, אם כי דבק בקיצוצי מסים ונמנע ממאבק בהתעצמות אי־השוויון שאפיינה את העשורים האלה. הוא הגשים במידה רבה את המצע שהציע ב־2016, וחולל שינויים עמוקים שאפילו משבר הקורונה לא מטשטש.

לעומתו, ביידן מוצג כממשיך הקלינטונים (לרבות שחיתותם), עוד מאותו דבר בן 40 שנה שדחו בוחרים רבים ב־2016: מורשת הגלובליזם מרייגן ואילך. תוכניות האגף הסוציאליסטי במפלגה הדמוקרטית הוסתרו במצע שאיש אינו קורא והושמטו מהתעמולה מתוך אותו שיקול שגור: לדבוק בתדמית "מרכזית". אבל הדמוקרטים לא מביאים בחשבון את מה שהוכח ב־2016: המרכז זז. טראמפ פענח את התזוזה ונותן לה מענה מנהיגותי. יש לקוות שזה מה שיכריע את הבחירות, ולא האשמת הממשל באימת הקורונה.