בחג שמחת תורה הזה, בקצה מעגל הזמן היהודי שבו מתחיל סבב חדש של קריאת התורה בפרשת "בראשית", נעה החברה הישראלית גם על ציר זמן מוסרי, בין שני עיקרים יהודיים השאובים מאותה תורה: "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תעמוד על דם רעך".
מלחמת התשה
הקורונה מאתגרת אותנו במבחן מוסרי קשה במיוחד, משום שאינו חד־פעמי ורגעי, אלא מתמשך על פני חודשים ארוכים; התשה של ממש. שתי הדרישות המוסריות־אנושיות של היהדות, הלכאורה כה מובנות מאליהן, כלל אינן פשוטות כפי שנדמה במבט ראשון.
המכנה המשותף לשני העיקרים הללו הוא הסולידריות והאחריות של כל אחד ואחד מאיתנו לשלומו ולרווחתו של חברו, או בלשון חז"ל העתיקה: "כל ישראל ערבים זה בזה". בפועל ובשפת ימינו מדובר בדרישה לנכונות מתמשכת לתת משלנו כדי למלא חסרים של אחרים, מתוך ידיעה שזה עובד ויעבוד גם הפוך; לסמוך זה על זה ולתמוך זה בזה; להיות שותפים לאחריות ושותפים לצרה.
שיאים של ניכור
ממדים רבים בחברה הישראלית עוצבו לאורך השנים בתבנית היהודית הזאת, אבל בזמן המגיפה המציאות היא שונה ומבלבלת: מצד אחד, לפחות כלפי חוץ, הערבות ההדדית בין קבוצות אוכלוסייה שונות מתרסקת, וביטויי האיבה, השנאה, ההאשמות והניכור נוסקים לשיאים חדשים. מעת לעת אנו אף מדווחים על חולי קורונה ומבודדים שיצאו מבתיהם לרשות הרבים וסיכנו את סביבתם, בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה".
התוצאה היא שחיקה קשה באמון הציבור בנבחריו, אמון שהוא המפתח לניהול מוצלח של משבר בסדר גודל שכזה. בהעדר אמון - מתחדדים הבדלים ופערים שקיימים בלאו הכי בין ציבורים שונים בחברת השבטים שלנו.
מצד שני, אנו עדים למסכת מופלאה של התנדבות והקרבה: עשרות אלפי עובדי ועובדות רפואה וסיעוד מתמסרים לטיפול בחולי הקורונה, לעיתים תוך סיכון חייהם. עובדי רווחה, מתנדבים ומתנדבות, עמותות וקהילות, רשויות מקומיות ומתנ"סים מפעילים מניפה רחבה של עזרה הדדית וסיוע מול קשישים, בודדים ואוכלוסייה בסיכון ונפגעי הקורונה הכלכלית.
אורות בחשיכה
הרבה מאוד אורות מנצנצים בחשיכה. מאות אלפי ישראלים עושים את מלאכתם נאמנה ביושר, במסירות ובהקרבה. אנשים מסייעים לשכניהם ומעניקים בגלוי ובסתר צדקה, ארוחות, מילים טובות ועידוד בבחינת "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". עולם החסד הזה מתקיים כאילו לצידו אין עולם של ניכור, ועולם השנאה ההפוך מתקיים כאילו לצידו אין עולם של ערבות הדדית וחסד.
מה שיכריע את הכף הוא שינוי האקלים הציבורי: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". הדרך היהודית לתיקון עולם היא באמצעות הפצת האור והגברתו, אבל נדרש גם שינוי בדרך ההתנהלות של ההנהגה שלנו, יציאה שלה ממגדל השן השלטוני והיכרות ופגישה מחודשות עם ציבורים רחבים שחשים שההנהגה שלהם התנתקה מהם.
לרדת אל העם
מתי, למשל, בפעם האחרונה נסעו ראש הממשלה ושריו ברכבת או באוטובוס והאזינו לציבור? מתי ביקרו בבתי אבות או בבתי תמחוי? מדוע שלא יבואו אישית לשוחח עם חותמי דמי האבטלה בלשכה, או ייפגשו עם מורים ותלמידים מכל המגזרים (הערבי, החרדי והחילוני), וידברו איתם ועם כולנו בגובה העיניים, שלא דרך הפילטרים של יחסי ציבור ודוברות? איש לא מבטיח להם זרי פרחים.
בהחלט ייתכן שירגמו אותם גם בביצים. הם הרוויחו מזה ומזה ביושר. שיקבלו הכל באהבה. שיודו בטעויות. היו להם לא מעט כאלה בדרך, אבל שיפסיקו לנאום ויתחילו לדבר איתנו. שיאמרו לנו את האמת, גם אם היא קשה להם. גם אם היא קשה לנו.
בניית אמון מחדש
התנהלות שכזאת אולי תבנה מחדש אמון, שבלעדיו, דברים מתפוררים עתה. הציבור קץ בניצוצות של צדק קדוש, בנקמה, בסערות, בפוליטיקה של היעדר שוויון, במסעות ציד, באצבע מאיימת ובהפחדות. הציבור שואל, כמאמר רחל שפירא בשירה "נחמה": "מאין כוחות לשאוב?" הוא משתוקק למילות עידוד והבנה. הציבור מחפש נחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו