ציונות, בשם קיבוץ הגלויות

הדברים הקשים שהטיח אמיר השכל בשוטרת ממוצא אתיופי, מסמלים את הבוז שרוחשים חלקים רבים בשמאל למה שנודף ממנו ניחוח ציונות • מדובר במחנה דורסני ויהיר שמנסה לשלוט ביד רמה

שרה פיילין, מושלת אלסקה הצעירה, נכנסה בסערה לתודעה הציבורית ב־2008, עת המועמד הרפובליקני לנשיאות, הסנאטור ג'ון מקיין, בחר בה במפתיע לרוץ לצידו כמועמדת להיות סגניתו. באחת התמונות הראשונות שלה לאחר הצטרפותה למרוץ, ישבה פיילין מאחורי שולחנה בלשכת המושל, ובין התמונות התלויות על הקיר לצידה הופיע דגל ישראל קטן. 

באלסקה שומרים פינה חמה בלב לישראל, רק משום שלקחו חלק בקיבוץ הגלויות. מבצע מרבד הקסמים // צילום: דויד אלדן

מה למושלת אלסקה הרחוקה ולדגל ישראל? רבים שיערו שאהדתה של פיילין למדינה היהודית נבעה מאמונתה הנוצרית האוונגליסטית. אכן, האמונה הדתית שלה שיחקה תפקיד באהדתה לישראל, אולם מעבר לכך, למדינת אלסקה באופן מיוחד יש קשר ייחודי לארץ. ב־1949, חברת התעופה של הטריטוריה האמריקנית העצומה - שרק הפכה למדינה בארה"ב עשר שנים לאחר מכן - אלסקה איירליינס, הושכרה על ידי מדינת ישראל הצעירה להעלות את יהודי תימן במבצע מרבד הקסמים. במבצע הרואי רווי סכנות שנמשך שבעה חודשים, העלו אנשי החברה 40 אלף יהודים מתימן לישראל ועוד אלפים מסין. סיפור המבצע אף מוצג בגאווה באתר החברה. 

מאז ועד היום, אזרחים רבים במדינה הקפואה שומרים פינה חמה בלב לעם בישראל, אשר אנשי חברת התעופה שלהם זכו לקחת חלק בקיבוץ גלויותיו. כשפיילין ביקרה בישראל היא לא ביקשה לבקר בראש העין כדי שיושבי העיר, צאצאיהם של נוסעי אלסקה איירליינס לשעבר, יודו לה. היא הלכה לכותל כדי להתפלל וטיילה בארץ היפה כאחרונת התיירים ופשוט נהנתה מהמדינה.

נזכרתי בסיפור של אלסקה איירליינס בעקבות פרסום הסרטון שבו נראה תא"ל בדימוס אמיר השכל, מארגן ההפגנות מחוץ לבית ראש הממשלה, מטיף מוסר לשוטרת, בת משפחה ליוצאי אתיופיה, שניסתה לרסן אותו. "אני הבאתי את ההורים שלך! את לא מתביישת! את לא מתביישת?" גער בה.

השכל מציג את דרגותיו ואת התפקיד שזכה למלא בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל במבצע שלמה בשנת 1991 בתור טייס תובלה של חיל האוויר, כעילה לפטור משמירת החוק ב־2020. מבחינתו, התפקיד שמילא בצה"ל והדרגות שנשא, מזכים אותו במעמד מורם מעם ומעל החוקים שאמורים להיות מופעלים רק כלפי הנתינים שזכו לשירותו שהעניק להם ברוב חסדו כטייס.

דברי הביקורת שהוטחו לעבר השכל לאחר פרסום הסרטון הדגישו את הגזענות הגלומה בהתנשאותו מעל השוטרת. האם היה

מדבר כך למשל לשוטרת ממשפחה יוצאת בריה"מ לשעבר? ייתכן שכן ואולי לא, אבל שאלת גזענותו איננה העיקר. גם ההתנשאות והאליטיזם שנודפים מדבריו אינם העיקר.

כאן, בגלל היותנו יהודים 

העיקר הוא ההבדל בין גישותיהם של פיילין והשכל לקיבוץ גלויות, ודרכו לציונות. ההתלהבות והגאווה שתושבי אלסקה חשים למשמע המילה "ישראל" משום שנציגיהם זכו להעלות לכאן את יהודי תימן, מול ההתנשאות ותחושת הזכאות שהשכל וחבריו מפגינים כלפי הציבור הרחב בארץ, הן לב הבעיה.

זו לא רק השאלה "למי שייכת הארץ?" הפער בין השכל וחבריו ברחובות ובכנסת, לבין הציבור הרחב ובמיוחד אנשי המחנה השני, נסוב סביב השאלה הבסיסית הרבה יותר: בשביל מה קיימת הארץ? 

אבות אבותיו של השכל וחבריו - או לפחות של קומץ קטן מהם - הגיעו לארץ ישראל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת עם חזון לבנות כאן מדינה יהודית. נכון. הם רצו שהמדינה תהיה סוציאליסטית, אבל אם מה שעניין אותם הכי הרבה היה סוציאליזם הם היו יכולים להגר לניו יורק, שם מהגרים יהודים בדיוק כמותם הקימו התאחדויות פועלים וקידמו רעיונות סוציאליסטיים על במה רחבה הרבה יותר ממה שארץ ישראל העלובה בתחילת המאה ה־20 יכלה להציע להם. 

הם לא הגיעו לישראל משום שהם היו סוציאליסטים. הם באו כי היו יהודים ורצו להקים פה מדינה בשביל כל העם היהודי. הציונות הסוציאליסטית היתה תגובת נגד לכישלון ההשכלה, שהביאה גם להתבוללות וגם לעליית האנטישמיות המודרנית. 

והנה, כעבור מאה שנה, 29 שנה לאחר מבצע שלמה ושמונה שנים לאחר שהשכל כתב ספר על השואה, מתברר שהנכדים והנינים של אותם יהודים ציונים איבדו את הקשר עם ספינת האם. 

היהודים יוצאי ספרד, בריה"מ לשעבר, ארה"ב או מדינות ערב - לא נמצאים בישראל בזכות השירות הצבאי המהולל של השכל או חבריו בסיירת. הם פה בגלל שהם יהודים. מדבריו של השכל עולה שבשבילו ציונות - הסיסמה שמתנוססת מחלק מהשלטים המודפסים במחאה המושקעת לעייפה - איננה אלא סיסמה. המונח "ציונות" הוא כלי שיווק עבור מפלגות שמאל כמו "המחנה הציוני" ו"כחול לבן". קיבוץ גלויות אינו היסוד הרעיוני והקונקרטי כמו גם ההתגלמות של המדינה היהודית. הוא מחלף בכביש איילון שהשכל וחבריו חוסמים מדי שבוע. 

ניצול ציני של הציונות

מלבד התקשורת, השותף העיקרי של השכל וחבריו כשהם צועקים "דמוקרטיה!" הוא היועץ המשפטי לממשלה ומ"מ פרקליט המדינה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט. ולא במפתיע, בהרמת כוסית בפני אנשי משרדיו לקראת ראש השנה, מנדלבליט - בשם שומרי הסף של הדמוקרטיה - התייחס בביטול לביקורת הנוקבת והעניינית המושמעת נגד תפקודו הן ברמה המקצועית/משפטית והן ברמה הנורמטיבית. לדבריו, "החלונות בצלאח א־דין אטומים לרעשים מבחוץ".

לקראת סיום דבריו, לאחר שהשתלח כנגד אותם "רעשים מבחוץ" במשך שבע דקות, הביע מנדלבליט תמיכה בשם הדמוקרטיה כלפי השכל וחבריו המפירים, לכאורה, את חוקי המדינה באמצעות ארגון הפגנות בניגוד מוחלט לחוקי הקורונה ומתוך התרסה כנגד שלטון החוק. מנדלבליט קבע שבדמוקרטיה יש "זכות יסוד להפגין".

הסתירה הברורה בדבריו - בין ביטול "רעשים מבחוץ" המבקרים אותו ואת אנשיו לבין שמירה קפדנית על "זכות היסוד להפגין" כשמדובר במתנגדי רה"מ נתניהו - מספרת סיפור דומה לסיפור הסרטון של השכל. הטייס במיל' ביזה את הציונות תוך האדרת התפקיד שמילא במימושה. מנדלבליט חושף את הבוז שהוא רוחש לממשל הדמוקרטי תוך שלילת הלגיטימיות של מבקריו. בין היתר הוא כינה את דברי הביקורת שהשר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, השמיע נגדו - "פיגוע בדמוקרטיה". וכל זה בנאום שבו הוא מציג את עצמו כשומר הסף של הדמוקרטיה ורשויותיה.

הסרטון של השכל והנאום של מנדלבליט הבהירו מעל לכל ספק כי לא מתנהל כאן מאבק בין שני מחנות אידיאולוגיים. יש כאן מחנה אחד - רוב הציבור - שמאמין בציונות ומוקיר ערכים דמוקרטיים. מולו מוצב מחנה דורסני ויהיר שמנצל באופן ציני ומטעה מונחים ציוניים ומושגים השייכים לשיח דמוקרטי, כדי לבטל את שניהם ולשלוט בארץ ביד רמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו