אחת מתופעות הלוואי הדוחות יותר של מהומת קלמן ליבסקינד, עיתונאי "מעריב" והתאגיד, הופיעה בשבוע שעבר ב"הארץ" בצורת קריקטורה של עמוס בידרמן. נראה בה ליבסקינד עצמו, מדלג מחויך עם צרור בגדים ביד, כשמאחוריו משתרכים בריצה פרשן גלי צה"ל יעקב ברדוגו (הכותב בעיתון זה) ואיש ערוץ 20, שמעון ריקלין, כשהם עירומים. ידם האחת מכסה על מבושיהם, והשנייה אוחזת בשופר. האיור הזה עורר כצפוי קורת רוח ורוב נחת בחוגים הצפויים, אלה שמלכתחילה לא זקוקים לליבסקינד כדי לשנוא - אין מילה אחרת - את ריקלין, ברדוגו, וכמה מעמיתיהם. אבל הם בהחלט נעזרו בבידרמן כדי לאשש את הבוז והסלידה החברתיים שלהם מ"גידולי הפרא", וזה בהחלט רגש חברתי במקרה הזה.
אני לא בטוח שאיור מקביל, שימצא הצדקה להציג את איימן עודה או את תמר זנדברג במערומיהם, היה עובר בשקט בחוגי המצפון החברתי, אבל השמאל אצלנו מתגלה פעם אחר פעם כצרכן נלהב של וולגריות ופופוליזם פשטני - כשהם עובדים בכיוון שלו. לפעמים זה עניין של טרמינולוגיה. מספיק לקרוא לבולבולים המתנפחים - "מיצב פאלוס" - והנה לכם נושא לראיון ואיזה טקסט על שיח חתרני. מופעי בלפור סיפקו הקיץ השראה לאינספור תרגילי ז'אנגלר מילוליים, שהתאמצו להפיק רציונליזציה למופעי שוליים. ע"ע שושקה.
העירום העמוק, המטריד יותר, שנחשף סביב פרשיית ליבסקינד, הוא ערוותם של מוקיריו החדשים בשמאל, אלה שמעולם לא היו מעלים על דעתם לצייר את השופטת אסתר חיות מנושלת מגלימתה, מתרוצצת בתחתוניה אחרי ליבסקינד בעקבות תחקיריו עליה ועל סביבתה. עכשיו הם ניאותים להציע לו כיסא מתקפל. הקלון הזה, של הליך קבלה מזורז למי שמהדהד, מאשש ומאשרר את עמדותינו הקודמות, משתלב מצוין עם דימוי השופר. כי דימוי השופר, המוטח באנשי תקשורת רבים בימין, הוא לא רק אד־הומינם נחות שעוזר לחמוק מטענות באמצעות מתקפה אישית. הכינוי "שופר" הוא בראש ובראשונה שלילת האוטונומיה האינטלקטואלית של יריבים; קביעה פסקנית וא־פריורית, שלא הם סבורים, הוגים, מאמינים, מנסחים או חושבים את מה שהם אומרים וכותבים, אלא "הממסד", "השלטון", וכמובן "בלפור".
אני לא תובע פה את עלבונם של ה"שופרות", אלא מצביע על הפסיכולוגיה של השימוש התכוף, האובססיבי, בכינוי "שופר", שבעצם משקף אי־נכונות להשלים עם כך שעמדה יריבה בכלל אפשרית או מותרת בדיון הציבורי. זו לא דה־לגיטימציה אישית, אלא מתקפה חזיתית על תרבות הדיון הדמוקרטית בכללותה. הכינוי "שופר" מגלם אי־הכרה בממשותן של עמדות מנוגדות, באפשרות להגות אותן, לנסח אותן, לתמוך בהן.
זה מאפיין מדאיג של קבוצה חברתית שוקעת, שאינה מסוגלת להשלים עם אובדן הדומיננטיות שלה על הדיון הציבור, ושרואה בעלייתן המטאורית של עמדות מתחרות מטרד. זה הרקע לאווירת ההתנפלות על עמדת השידור של ערוץ 20 במרכז תל אביב. הם פשוט לא מסוגלים לשאת את כניסת השופרות לשוק הרעיונות, ואת נוכחותם הממשית בכיכר העיר. אצבע בעינו של פלורליסט דומע.
