שורפי המחסנים חוזרים

מבט לאחור על הטון השולט בתקשורת הישראלית למן פרוץ משבר הקורונה מוביל למסקנה כה רעה, שאבוי לי שאליה אני מגיע בסופו של טור זה. אבל הסקירה להלן לא מותירה לי ברירה. נתחיל:

בפרוץ המשבר קיבל נתניהו החלטה דרמטית לסגור את השמיים ולהיכנס לסגר. התקשורת מתנגדת: הוא עושה את זה כדי לחמוק ממשפט ולהשתיק את המחאה נגדו. איש "מעריב" בן כספית איתר את הכשל: "הגיים צ'יינג'ר היחיד שיכול להוציא אותנו מהסיוט הזה הוא הגדלה פרועה של מספר הבדיקות ליממה", ואף נקב במספר הבדיקות שאליו יש לשאוף: 60 אלף ביום. כשהגיעה הממשלה ליעד והתייצבה על כ־60 אלף בדיקות, קבע כספית ש"לאנשים נמאס. הם איבדו אמון במוסדות וברשויות".

הסגר הנוקשה פגע קשות בבעלי עסקים רבים. במקום לתמוך במהלך מחויב המציאות, פתחה התקשורת בקמפיין היסטרי לפתיחת המשק. "ידיעות אחרונות" הקדיש שער לתמונות ולסיפורים של בעלי עסקים ואולמות שמחות, תוך האשמה מובלעת של הממשלה באחריות לשברי חייהם. כשנכנעה הממשלה להיסטריה התקשורתית ופתחה את המשק, העלייה בתמותה לא איחרה לבוא. עוד שער פופוליסטי ב"ידיעות", הפעם במסר הפוך: שמות 1,000 הנפטרים הראשונים, כלומר ביקורת ארסית על היציאה מהסגר.

בתחילת יולי הופיעה טענה חדשה: מדוע הממשלה לא "מכניסה את היד לכיס" ומסייעת במענקים כמו מדינות באירופה. בן כספית אף כתב "זה הזמן לקום ולהודיע שהממשלה צריכה לשפוך את כל הכסף שאין לה על המשק". שבוע לאחר מכן פרסמה הממשלה את תוכנית הסיוע לעצמאים ולמשפחות, כלומר עשתה בדיוק את זה. כספית בתגובה: "הסיוע הוא מהלך הרסני שמטרתו לשכך את הזעם הציבורי באמצעות שוחד". 

כשלא היו מספיק מכונות הנשמה, צעקו למה אין. כשהיו מספיק, עברו לצעוק למה אין מטושים. הגיעו מטושים, למה אין אחראי־על, "מנהיג שאוהב את ישראל היה ממנה צאר קורונה", זעקו. חמישה שבועות לאחר שמונה פרופ' גמזו לתפקיד, כבר קראה לו התקשורת להתפטר. מקהלת "הכל סבבה", כפי שהיטיב לאבחן פרופ' ברבש, יושבת חודשים באולפנים ותוקעת מקלות בגלגלי המאמץ לבלימת המגיפה.

נתניהו בהחלט לא חף משגיאות, אבל מי לא טועה במאבק במגיפה תקדימית? הקרב הוא הרי ממלכת אי הוודאות. איפה עוד דרשה התקשורת את ראש המנהיג הנבחר בגלל הטיפול בקורונה? בשום מדינה.

וכל זאת מבלי להזכיר את התמיכה האקטיבית והנלהבת בשידורים חיים במחאת בלפור על שלל הפרות הנחיות הריחוק החברתי, תוך הצגת דוגמה רעה לכלל הציבור, לרבות עידוד מפורש ולבוא להפגין או טיפים ילדותיים איך לעקוף את ההגבלות. ובימים האחרונים, השיא: קריאות מפורשות למרד נגד הממשלה. 

הנה כי כן, המסקנה ברורה: לא מאבק בנגיף עניין את התקשורת בעת היסטורית זו, אלא מחויבות קמאית למטרת העל בת חצי היובל שלה: סילוק נתניהו. ואם זה כולל זריעת כאוס ועידוד אנרכיה, אין בעיה. המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם המחיר הוא אלפים רבים של מתים. שורפי המחסנים חזרו, וייזכרו לדיראון עולם.

חנן עמיאור הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה"