נתניהו אִפשר למערכת המשפט לנכס לעצמה סמכות לאחר סמכות, מתוך אמונתו כי הדבר לא ייגע בו • האם עכשיו יטפל סוף־סוף בבעיה המאיימת על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?
הסדרה "מנאייכ" (כאן 11) הצליחה לשבות את לב הצופים, בין השאר כי חלקים נרחבים של הציבור מסכימים עם העיקרון שעליו מבוססת הסדרה, שאי אפשר לתת אמון במערכת המשפט. כך למשל, בזירת בית המשפט העליון ובזירת פרקליטות המדינה, שם נחשפות חדשות לבקרים עדויות המלמדות לכאורה על קלקול חלקים מהמערכות הקריטיות הללו.
איש במערכת המשפטית לא מתרגש מהביקורת. מחאה נגד הפסיקה על פינוי מצפה כרמים // צילום: דודי ועקנין
ביום חמישי שעבר פרסם בית המשפט העליון שני פסקי דין שערורייתיים. בראשון הורו השופטים אסתר חיות ויהודה מלצר כי יש לפנות את היישוב מצפה כרמים שבבנימין בתוך שלוש שנים. פסק הדין, לדעת רבים, מקומם במיוחד, משום שמה שמייחד את מצפה כרמים מיישובים אחרים הוא שלאורך כל הדרך פעלו תושביו בדיוק לפי ההנחיות שקיבלו ממערכת המשפט. ולמרות זאת, חיות ומלצר פסקו שיש לבטל את הזכויות הקנייניות של המתיישבים משום שלטענתם במקרה אחד או שניים, לאורך סאגה משפטית/התיישבותית שנמשכה 11 שנים, פקיד אחד לא קרא נכון מסמך או לא פירש נכון מפה.
שבועיים לפני כן פסקו עמיתיהם, השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא, כי צה"ל לא יהרוס את בית המחבל שרצח את חייל גולני, עמית בן יגאל, משום שאשתו וילדיו של הרוצח לא היו מעורבים במעשה. כפי שהסביר השופט מזוז בפסק הדין, הריסת בית הרוצח "כרוכה בפגיעה קשה בשורה של זכויות יסוד, לרבות פגיעה בקניין ופגיעה בכבוד האדם". במילים אחרות - הזכויות הקנייניות של ישראלים שפעלו בתום לב דינן להיפסל, והזכויות הקנייניות של קרובי משפחה של רוצח דינן להישמר.
בפסק דין של בג"ץ מיום חמישי שעבר, דחו השופטים את עתירת הליכוד לפרסם את הפרוטוקולים של ועדת הבחירות המרכזית לבחירות לכנסת ה־21 וה־22, לנוכח חשד כבד לאי־סדרים בספירת קלפיות וחשדות לזיופים. נשים בצד את העובדה שמבחינת הסדר התקין, אסור היה לשופטי בג"ץ בכלל לדון בסוגיה משום שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית הוא שופט בית המשפט העליון, וניגוד העניינים בולט לעין. אבל אם כבר דנה הוועדה בהתנהלות של ועדת הבחירות במקום גוף בלתי תלוי כזה או אחר, היה מצופה שהעיקרון שינחה את השופטים יהיה מתן מקסימום שקיפות לעבודתם. אבל ההפך הוא הנכון. ח"כ ד"ר שלמה קרעי (הליכוד) אמר בראיון לאתר מידה כי "בית המשפט לא הסכים אפילו לבקשה לבדוק את קולותיהם של 7,000 סטודנטים הלומדים בירדן ושהו שם ביום הבחירות, אבל איכשהו גם הצביעו בישראל".
שום דבר לא מקרי
אשר לפרקליטות, מרכז ענייניהם של בכירי המערכת הוא משפט נתניהו. ב־24 ביולי השנה הגישה התובעת במשפטו של רה"מ, ליאת בן־ארי, תצהיר לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולפיו התביעה מסרה את מלוא חומרי החקירה לנאשמים. זאת, כמענה לטענת הסנגורים של בני הזוג אלוביץ' כי הפרקליטות העבירה להם תמליל מסולף של שיחה בין בנם אור אלוביץ' לבין חוקרת משטרה. בשיחה זו פעלה לכאורה החוקרת בניגוד לחוק כשעודדה את הבן ללחוץ על אביו לפטר את עורך דינו, ז'ק חן, כדי לסלול את הדרך לחתימת הסכם מדינה של שאול אלוביץ' נגד נתניהו בתיק בזק 4000.
בתצהירה טענה בן־ארי כי אין זה משנה מה כתוב בתמליל, שכן קלטת השיחה גם הועברה לסניגורים של בני הזוג. ביום שלישי הודתה הפרקליטות כי אכן לא העבירה תמליל מלא לבאי כוחם של האלוביצ'ים למרות שהיה בידיה.
ביום רביעי שעבר פרסמה המשנה לפרקליט המדינה, נורית ליטמן, הנחיות מקילות להעמדתם לדין של משתתפים בהפגנות שעוברים על החוק - בין שבאמצעות חסימת צירים ובין שבאי־ציות להוראות שוטרים. בפברואר השנה, פרשה ליטמן בהפגנתיות מקבוצת ווטסאפ של בכירי הפרקליטות יחד עם בן־ארי, לאחר שמ"מ שר המשפטים דאז, אמיר אוחנה, מינה את דן אלדד כממלא מקום פרקליט המדינה.
כאשר הושמעו תהיות לגבי עיתוי פרסום ההנחיות המקילות ותוכנן - בשיא מערכה של הפגנות קשות ביותר נגד נתניהו - טענה ליטמן בביטול שמדובר בעיתוי מקרי לחלוטין.
הציבור אינו מטומטם. הוא זוכר שבשנים האחרונות לא הוציאה הפרקליטות הנחיות מקילות להעמדתם לדין של מפגינים במחאת הנכים או זו של יוצאי אתיופיה. אנשי ימין בישראל זוכרים היטב את הדיכוי האלים והדורסני של הפרקליטות כנגד מפגינים בגירוש תושבי עזה וצפון השומרון לפני 15 שנה.
לקחת את המושכות
הררי מאמרים כבר נכתבו על הפגיעה החמורה והמתמשכת שמערכת המשפט הבלתי מרוסנת שלנו ממיטה על המשטר הדמוקרטי של ישראל. סקר לאחר סקר תיעד את קריסת אמון הציבור באלה המתיימרים להיות שומרי הסף שלו. אבל ללא הועיל. שום אף איש מערכת לא מתרגש מהביקורת. הם סמוכים ובטוחים שהם כבר ניצחו. אף אחד לא יכול לעצור בעדם יותר.
מן הסתם, כל תקווה שחיות, מנדלבליט וחבריהם ירסנו את עצמם, תקוות שווה היא. אי אפשר לצפות מהשופטים, הפרקליטים וקציני המשטרה החיים בתוך העולם הזה לוותר על כוחותיהם.
רק המערכת הפוליטית יכולה לטפל במצב. אפשר לבלום את שופטי העליון רק באמצעות חקיקה שמבטלת את הכוח שלהם לפסול חוקים ולשלוט במערכות המנהליות של ישראל, לרבות הבחירות לכנסת ופעולות צה"ל. רק חקיקה המגבילה את סמכות היועמ"ש למעמד של יועץ ולא קובע מדיניות, תביא להחזרת הסמכות לחוקק ולבצע חקיקה לידי הכנסת ולממשלה. רק באמצעות הוצאת המחלקה לחקירת שוטרים ממשרד המשפטים ניתן לרסן את החוקרים ולוודא שזכויות חשודים נשמרות. ורק באמצעות פיצול התביעה מהייעוץ המשפטי ניתן להחזיר לנבחרי העם הסמכות להוביל את המדינה.
הסיבה היחידה שהמערכת הפוליטית לא עושה זאת היא משום שפוליטיקאים מסרבים לפעול, ממוקדים באינטרסים האישיים הצרים שלהם, לרבות טינת רבים מהם לנתניהו. פוליטיקאים כגון אביגדור ליברמן ובמידה הולכת וגדלה נפתלי בנט מוכנים לאפשר למערכת המשפט ליטול את מלוא סמכויותיהם כנבחרים משום שהם משוכנעים שהדבר יביא להוצאת נתניהו מהמערכת הפוליטית.
גם נתניהו אשם במצב. במשך דור שלם הוא היה מוכן לשבת בצד ולאפשר למערכת המשפט לנכס לעצמה סמכות לאחר סמכות, מתוך אמונתו כי הדבר לא ייגע בו. עכשיו כשתורו הגיע וגורלו האישי עומד על כף המאזניים, למערכת הפוליטית סוף־סוף יש ראש ממשלה המוכן לטפל בבעיה הקשה ביותר שמולה מוצבת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"מנאייכ" עתידה לעלות לעונה שנייה, ולא בכדי. הסדרה מצליחה משום שהיא נוגעת בסכנה הגדולה ביותר לחיים הציבוריים בארץ. הגיע הזמן שהפוליטיקאים גם ייגעו בסכנה הזאת, וגם יטפלו בה.
