בעוד יומיים ימלאו 70 שנה לראשית פעילותו של אחד המפעלים הכלכליים החשובים ביותר שהמציא דוד בן־גוריון: ה"בונדס", או בשמו המלא: "מפעל איגרות מלווה הפיתוח והעצמאות בארה"ב".
מחווה לארגון הבונדס במלון המלך דוד בירושלים // צילום: יואב ארי דודקביץ
המדינה בתחילת דרכה נזקקה נואשות למטבע זר. המשאבים שהושגו באמצעות תרומות יהודי אמריקה, במסגרת המגבית היהודית המאוחדת, היו חיוניים, אך לא הספיקו, ואילו הבנקים האמריקניים סירבו להעניק הלוואות למשק כה שברירי. הרעיון של בן־גוריון היה להנפיק איגרות חוב שיירכשו על ידי יהודי אמריקה ויופצו בריבית גבוהה מזו שהם יכלו לקבל בבנק. כך יכלה ישראל לזכות במטבע הזר הנכסף, ואילו רוכשי האיגרות יכלו ליהנות מריבית גבוהה, תוך לקיחת סיכון (שמעולם לא התממש, לשמחתנו) כי ישראל לא תהיה מסוגלת לאפשר את פדיון האיגרות, עם הגיע עת פדיונן.
איגרות הבונדס הפכו להיט. במשך השנים הן נרכשו במיליארדי דולרים. יהודים בעלי אמצעים התקרבו לישראל, וצמיחתה הכלכלית הפכה לאינטרס האישי שלהם. הכסף שהושקע הופנה לתקציב הפיתוח, ובאמצעות המלוות הוקמו מפעלים כמו המוביל הארצי, תחנות כוח, מפעלי ים המלח ומיזמים חשובים אחרים.
ארגון הבונדס עצמו הוא חברה אמריקנית שהקימה מנגנון גדול, ואשר משלמת משכורות אמריקניות נדיבות, בעיקר לנשיא הארגון (שהוא ישראלי שהממשלה רוצה בטובתו לאחר שירות פוליטי רב־שנים או שירות במערכות אחרות). בשנות השמונים, לאחר שהתוכנית הכלכלית הרדיקלית הצילה את המשק מאסון, היה ברור שהארגון עשה את שלו, ושיש לסגור אותו.
מצד אחד, הוסדר הסיוע האמריקני באופן קבוע, ומצד שני, ישראל יכלה לקבל הלוואות במטבע זר בריבית מסחרית, ולא היתה יותר הצדקה לתשלום ריבית גבוהה הרבה יותר לרוכשי איגרות החוב במסגרת ארגון הבונדס. התברר לנו כי רוב בעלי האיגרות כבר מזמן אינם היהודים אלא בנקים אמריקניים ואחרים, וקרנות פנסיה גדולות, שהעדיפו השקעות סולידיות בריבית גבוהה יחסית.
כסגן שר אוצר בסוף שנות השמונים למדתי את הסוגיה הזו בעזרת בכירי המשרד. כולם, כאיש אחד, היו משוכנעים כי זה טירוף להמשיך ולהחזיק את הבונדס, ולשלם בכל שנה מאות מיליוני שקלים ריבית מיותרת, מתוך תקציב המדינה, כאשר ניתן להשיג את ההלוואות שישראל זקוקה להן בלי לבזבז כסף רב על מנגנון שכל תפקידו הוא לשכנע גורמים מוסדיים לקבל ריבית גבוהה מריבית השוק, עבור קניית איגרות החוב שלנו!
ניסיתי לקדם את ביטול הבונדס, אבל חבריי באוצר הזהירו אותי כי השרים וחברי הכנסת לא יוותרו על ארגון המזמין אותם ואת בני זוגם להרצות בארה"ב בתנאים מפנקים כל כך. הם צדקו. אני זוכר ישיבת ממשלה, בשנת 95', שבמהלכה התגאה שמעון פרס בכך שהופיע בשווייץ, מטעם ארגון הבונדס, והצליח לשווק איגרות חוב בסכום של כמה מאות מיליוני דולר. שר האוצר דאז, בייגה שוחט, תפס את ראשו בשתי ידיו ואמר לו: "שמעון, אתה יודע כמה זה עולה לנו?" הכל חייכו כאילו היתה זו בדיחה טובה, אבל זה היה רחוק מלהיות מצחיק. השרים ידעו בדיוק על מה הלין בייגה...
יום ההולדת ה־70 הוא מועד מתאים להוציא את הבונדס לגמלאות. להודות לארגון שעשה נפלאות לישראל במשך יותר מ־30 שנה, ואשר, לאחר מכן, הפך לנטל כלכלי. להיפרד מן העובדים המסורים, ולמצוא לבכיר בדימוס הבא תגמול אחר מאשר נשיאות הארגון שנעילתו תסייע לישראל, בעת שהיא מחפשת בנרות סעיפי תקציב שאפשר לבטלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו