גם אני כמו כל היהודים עסוקה במספרים: 1,000 מתים בקורונה, שתי טיסות היסטוריות, שלום אחד תמורת שלום אחר. זה מה שמאפשר לראש ממשלה אחד ו־36 שרים להמשיך להעביר 400 מיליון דולר לעזה בכל חודש (הידעתם? באוגוסט המענק הוגדל גם שם), ולחדש את העברתם של 110 מיליון שקלים משכורות למחבלים. 20 אלף איש עם דגל שחור מפגינים בבלפור ושלוחותיה, אף אחד לא כותב על השלט שלו שמאז פרוץ ההפגנות נחתו בשדרות ובעוטף 150 טילים.
אסון שנופל בין הכיסאות. התפוצצות בלון תבערה באזור כיסופים // צילום: רויטרס
ב־1 בספטמבר פורסם מדד הערים הירוקות, הצהובות, הכתומות והאדומות, משל היינו כולנו קרטיב רמזור בלי סוכריות שנוזל מאז מארס ואף אחד לא חושב לנגב אותו או להקפיא. זה מלחיץ, עיר אדומה. 16 שנים חלפו מאז הוחלט בשדרות לשנות את סיסמת החירום מ"שחר אדום" ל"צבע אדום". הילדים נלחצים, הסבירו אז, אולי ה"צבע" במקום ה"שחר" ילחיץ אותם פחות.
מאז "התנתקנו" מעזה, גוש קטיף כבר לא חוטפים. יש קורבנות אחרים שלאף אחד לא אכפת מהם. כשפינינו את גוש קטיף חשבתי שדבר אחד טוב יצא מזה: מודעות ביטחונית. הנחתי שאיש לא מגלה עניין וסולידריות במציאות הבלתי אפשרית שחווים אחינו תושבי חבל עזה כי מתנחלים נמצאים בתחתית שרשרת האכפתיות הישראלית. הם בחרו לגור שם, אמר פעם ראש ממשלה זכור לברכה, הם הביאו את זה על עצמם. אמנם תהיינה קטיושות על אשקלון, הרהרתי, אבל לפחות הציבור הישראלי לא ישתוק על העוול. אז בקיץ 2020 ניתן לומר שהציבור הישראלי לא שותק, אבל הוא גם ממש לא מתעניין במה שקורה מחוץ לתל אביב, אלא אם כן זה קשור בקיסר/יה. למרבה הצער, גם נתניהו לא מגלה עניין משביע רצון. השמאל משתמש בקורונה כדי לנסות להדיח את ראש הממשלה, וראש הממשלה משתמש בשלום כדי לא להתעסק במצב הביטחוני. בני גנץ לא מגלה עניין בשום סוגיה, ודואג מדי פעם להשמיע קול ולכעוס שאף אחד לא מגלה בו עניין.
נחזור למספרים: בארבעת השבועות האחרונים המלחמה עם עזה החמירה. 150 שריפות שכילו כ־300 דונם שמורות טבע ושטחי מרעה. התפרעויות ומטעני צינור לאורך הגדר. בין לבין אסונות שנופלים בין הכיסאות, כמו חנה השדרותית, בת 70, שרצה לממ"ד, שברה את האגן ומאז היא בשיקום אורתופדי בברזילי, ועוד נפגעי חרדה רבים. אין מענקי קורונה שיכולים לפצות על הנזק, ובעיקר אין מענקי הרתעה שירחיקו מאיתנו את המלחמה שמבעבעת מול מדיניות ההכלה שנגמרת תמיד באותו אופן: מלחמה. או כמו שאוהבים לקרוא לזה כאן: מבצע. אבל אצלנו לא יודעים לעשות אחד ועוד אחד. אימהות עבריות עסוקות בדגלים שחורים בבלפור ולא בלחשב כמה מוטיבציה תהיה למחבלים להתנקם בילדים שעומדים איתן כרגע על הגשר, וראש הממשלה שבחר במדיניות הכלה כלפי הקורונה כנראה בחר להכיל על הנגיף את אותה מדיניות שהוא נוקט לא מהיום כלפי חמאס.
70 מיליון שקלים עלה אולם תרבות חדש בשדרות. הוא ממוגן. לא מקורונה. חצי שנה חיכו לפתיחת אירועי התרבות וחצי שעה אחרי תחילת הופעת בדרייב אין החלה התקפת הטילים וההופעה התפזרה למקלטים. מי שחי בעוטף מבין שהוא משלים עם מציאות של חיים בתופת. בישראל משלימים גם עם הקורונה. במשרד הביטחון יושב אדם שלא מוכשר לטפל באף אחד מן הנגיפים. מי שאחראי על המינוי הזה קוצר - ובצדק - שבחים על שלום אחר. אבל נתניהו מתנהג כמו אמא קרייריסטית שפורצת את תקרת הזכוכית ונהנית מהשבחים בעבודה אף שהותירה אחריה בית בוער.
ב"שיר משמר הגבול" (1956) מתאר יחיאל מוהר את האופן שבו שומרים על הבית: "לבל האש תאחז שולי שדנו". כלומר, בשנייה שמישהו מצית לך את השטח - תבלום אותו. אם זה לא מזיז לך, הפסדת למעשה במערכה. וכאן החלטנו להשלים עם שתי התופעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו