הנוהל קבוע, צפוי ומאוס: כל טענה ימנית נגד התנהלות המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ביחס לתיקי נתניהו או בכלל, נענית מייד בתזכורת שלפיה נתניהו מינה את אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך ושניהם בכלל "אנשי ימין".
בשמאל משוכנעים שמדובר בג'וקר שמייתר את המשך הדיון. כפי שגוף תקשורת מנופף בבן מיעוטים כדי להוכיח שאצלו יש שוויון הזדמנויות, כך בשמאל משוכנעים שקלף הימניות והמגזריות של מנדלבליט או אלשיך זה טיעון מנצח, הוכחה ש"זה לא פוליטי".
אבל מה בעצם הם אומרים לנו? שהעובדה שאביו של מנדלבליט היה איש אצ"ל מעניקה לו ולפרקליטות המדינה אור ירוק לביצוע תרגילי חקירה פסולים ולניהול קמפיין הדלפות נגד נתניהו? שהעובדה שרוני אלשיך גדל בקריית ארבע מצדיקה את אין־ספור הכשלים בכהונתו כמפכ"ל? אם כבר מזכירים את השתייכותם המגזרית של השניים, הרי שלא מדובר בשח־מט של הוויכוח, אלא בנתון שאמור לפתוח את הדיון.
ובכן, מה באמת קרה לרוני אלשיך? כיצד ייתכן שבתוך חצי שנה הפך מי שהצהיר שיילחם בהדלפות המשטרה למי שמנהל עשרות פגישות עם אנשי תקשורת ושבעת כהונתו נשברו שיאי ההדלפות? ומה גרם למנדלבליט, שהיה מזכיר ממשלתו של נתניהו, להגיש את כתב האישום המופרך נגדו? התשובות לשאלה זו החלו להיחשף בחודשים האחרונים עם שורת הפרסומים של אילה חסון ויואב יצחק, העוסקים בעברו של מנדלבליט ובדרך שבה הגיע לתפקידו.
בני אנוש אינם פלקטים וחובשי כיפה אינם רובוטים. כמו כל אדם, גם לאביחי מנדלבליט ולרוני אלשיך יש חולשות ונקודות תורפה. הכיפה שעל ראשיהם רלוונטית הרבה פחות ממערך התמריצים שבתוכו הם פועלים.
מנדלבליט ואלשיך הם רק החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה של אנשי ימין שהגיעו לעמדות מפתח, רק כדי לקרוס ולגלות שלא קורצו מהחומרים הנכונים. תסתכלו על הקלות והטוטאליות שבהן אליטות השמאל דרסו ואילפו את אלשיך, מנדלבליט, רובי ריבלין או דן מרידור ותבינו את עוצמת המקלות והגזרים, האיומים והפיתויים, שהאליטות הישנות יכולות להפעיל על אנשי ציבור. יש מי שיישבר לנוכח איום בחקירה וישנם אלו שיפחדו לסיים בבושת פנים עשרות שנות קריירה, ישנם אלו שמתמסרים לראיונות מלטפים וישנם אלו שמתמכרים לסמלי הסטטוס של מוסדות החברה הגבוהה.
דומני שאפשר לטבוע כאן מושג חדש: "לאלשך"; שם פועל שיעניק לנו את היכולת לתאר במילה אחת את יכולתן של האליטות להכניע ולאלף שחקנים בזירה הציבורית. המבחן ההיסטורי מספק שורה תחתונה חד־משמעית: רוב אנשי הציבור לא בנויים לעמוד בזה. אפילו בנימין נתניהו, שמגלה עמידות על־אנושית מול המכבש השמאלי, לא הבין זאת בעבר כהלכה, ולכן כשל במינויים לעמדות מפתח.
את הלקח הזה כדאי מאוד שנפנים, הן ביחס למינויים לתפקידים בכירים והן ביחס לפוליטיקאים, שהופכים לתקווה הגדולה הבאה של המחנה מכוח הבטחות ומילים גבוהות, ומבלי שהוכיחו שקורצו מהחומרים הנכונים.
