שלום כיתה א', ישראל השנייה

היום הראשון ללימודים, של ילדי ושלי, תמיד היה מלווה באותה ברכה של אבי. הוא פורס ידיים על הנכדים ומברך במילים מספר במדבר: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". 

ברכה יפה לכל עת, וודאי בשנה מאתגרת כזו. חייבים לפתוח במילות עידוד להורים ולילדים, ובעיקר למורות ולמורים, הנושאים על שכמם את משימת הדורות. האתגר מורכב במיוחד, בכל שנה וודאי השנה, בפריפריות החברתיות. קשה לדמיין פער קשה ומשפיע יותר מפער החינוך בין מערכת החינוך במרכז הגיאוגרפי והכלכלי הישראלי, ובין הפריפריה. מדובר בשתי מדינות שונות, ישראל ראשונה ושנייה. זהו האתגר המרכזי של החינוך בישראל, אולי האתגר המרכזי החברתי שלנו בכלל.

לפני שנתיים מדדו במערכת החינוך את אחוז מקבלי הבגרות המצטיינת ברשויות בישראל. מדובר בנתון החשוב ביותר, בכל הנוגע לסיכויים של הילדים שלנו בעתיד, בהשכלה הגבוהה ובעולם התעסוקה. מה התברר? שברמת השרון כרבע מהבוגרים משיגים תעודת בגרות מצטיינת, עם תוצאות גבוהות ב־5 יחידות לימוד באנגלית, במתמטיקה ובפיזיקה. מה היה המספר באופקים, שדרות ורהט? חצי אחוז. במילים פשוטות: לבוגר י"ב ברמת השרון יש סיכוי גדול פי 50 להשגת תעודת בגרות מצטיינת, מהבוגרים שלנו בנגב המערבי.

תסלחו לי על הנאיביות, אבל הייתי בטוח שממשלת ישראל תתכנס יום אחרי פרסום הנתונים הללו של משרד החינוך. תשב עד שייצא עשן לבן, ותצא תוכנית חומש שתיתן אפשרות לבני הפריפריות להתרומם. זה לא קרה למחרת, ולא קרה בכלל. הדבר שחייב לקרות, פשוט לא נמצא ברדאר של נבחרי הציבור שלנו. מגיפת הקורונה, כהרגלה, חושפת את הפגעים והופכת את החלשים, חלשים הרבה יותר. יוותר מ־200 אלף ילדים ללא מיחשוב ולמידה מרחוק, החיים ביישובים פגיעים ו"אדומים" יותר.

אפשר לחשוב שאני חבר בקבוצת אינטרס. האינטרס של הילדים שלי בשדרות וילדי חבריי באופקים, ברהט, בקריית שמונה ובמעלות. רואה רק את הפצעים שלנו. אני ודאי מחויב לאלה, אבל הפספוס של הממשלה לא נוגע רק לילדי הפריפריות. מדובר בפספוס של החברה הישראלית כולה. אם אנחנו לא סובלים מגזענות עיוורת, אנחנו מבינים שילדי ישראל המוכשרים, שיכולים להוביל את החברה הישראלית, נמצאים בקריית מלאכי, בלוד, בכרמיאל ובדימונה, לא פחות מאשר ברעננה, במודיעין ובתל אביב. הדור האבוד שאנחנו מייצרים בפריפריות, פוגע בכולנו.

הפערים המבהילים הללו לא נולדו בחלל ריק. הם תוצאה של הזנחה וחוסר הוגנות מכוונת. ההשקעה בילד מהמרכז גדולה פי חמישה ויותר מההשקעה בילד בפריפריות. זה מתחיל בהשקעה של הרשויות. בתל אביב משקיעים בילד 8,650 שקלים. בלקייה 450 שקלים. זה ממשיך גם בהשקעה הפרטית. לפי הלמ"ס, משפחה בחמישון העליון משקיעה בילד 1,245 שקלים בחודש. משפחה בחמישון התחתון 434 שקלים.

מסתבר שהנבחרים שלנו רואים בפערים הללו "מנהגו של עולם", ומסייעים להרחיב אותם מדי יום. מסתבר שכדי שמבני עניים תצא תורה, נחוצה מהפכה.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם, וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות