עד שהווטו יוסר לצמיתות

הנורמליזציה עם האמירויות נבחנת בשאלה אחת: האם היא מביאה לביטול הווטו הפלשתיני על ישראל • אם לא, נראה שקושנר מוחק במו ידיו את מה שהיה אמור להיות ההישג הגדול של ההסכם

מאז קום המדינה, הווטו הפלשתיני מנע כינון יחסים בין ישראל וארצות ערב, ואגב כך, בין ישראל והפלשתינים. במהותו, משמש הווטו אמצעי לקבוע שישראל איננה לגיטימית, ועל כן, חיסולה הוא שאיפה ראויה. 

בשורה משמחת, רטוריקה מדאיגה. טראמפ וצוותו מודיעים על הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות // צילום: רויטרס

החזקת הווטו בידי הפלשתינים סיפקה למנהיגיהם סיבה טובה לא לעשות שלום עם ישראל. הלוא כל בסיס התמיכה של העולם בפלשתינים, ובוודאי של העולם הערבי, שורשו בווטו הזה. אשר לערבים, הווטו הפלשתיני אִפשר למשטרי ערב לאורך הדורות להסיט את תשומת הלב של עמיהם, כמו גם של עמי העולם, מהתנהלותם הכושלת בבית פנימה - תוך כדי מיקוד ביקורתם בישראל בעוון "פשעיה" נגד נושאי הווטו.

לנוכח כל זה, עבור ישראל, ביטול הווטו הפלשתיני היה ונותר מטרת־על. 

כרוניקה של כניעה

הסכמי השלום של ישראל עם מצרים מחד וירדן מאידך נעשו תוך כדי כניעה לווטו הפלשתיני. סאדאת חתם על הסכם השלום עם ישראל רק לאחר שסיכם את תוכנית האוטונומיה לפלשתינים עם מנחם בגין; המלך חוסיין הסכים לחתום על הסכם שלום עם רבין, רק אחרי שהאחרון חתם על הסכם אוסלו עם יאסר ערפאת. בשני המקרים, מצרים וירדן נמצאות בהפרה מהותית ממושכת של הסכמי השלום שלהן עם ישראל, משום שהן מסרבות ליישם את סעיפי הנורמליזציה של ההסכמים עימנו. שתיהן תולות הפרה זו בווטו: כל עוד ישראל לא מגיעה להסכם שלום עם הפלשתינים, הם טוענים, אין ביכולתנו לנרמל את היחסים איתה. 

הבשורה ביום חמישי שעבר על כינון יחסי שלום מלאים בין ישראל לאמירויות, בתיווכו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מוצגת כרעידת אדמה; לא מפני שהיא מקדמת את יחסי הסחר בין המדינות, ולא מפני שהיא מקדמת את המערכה המשותפת של ישראל והאמירויות נגד תוכנית הגרעין של איראן - אלא בעיקר כי נדמה שהיא הביאה לביטול הווטו הפלשתיני. 

אם כך קרה, הלוא מעמדה של ישראל שופר ללא היכר, שכן אין מכה קשה יותר לקמפיין החרם נגד ישראל; אם זה נכון, הרי הנשיא טראמפ תרם תרומה גדולה ומשמעותית יותר לשלום במזרח התיכון מאשר כל קודמיו גם יחד. נשיאים לשעבר, לרבות ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש האב, ג'ורג' בוש הבן וברק אובאמה, לא נלחמו נגד הווטו הפלשתיני - אלא העצימו אותו, ובכך מנעו שלום אזורי.

על פי חברי המשלחת הישראלית, ג'ימי קרטר ניסה למנוע שלום בין ישראל ומצרים כל עוד לא הושג שלום בין ישראל והפלשתינים, וחייב את הצדדים לסכם את הסכם האוטונומיה שלימים שימש הבסיס להסכם אוסלו; גם בוש האב התכופף בפני הווטו הפלשתיני, הן בהחרמת ישראל במהלך הרכבת הקואליציה נגד סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, והן במהלך ועידת השלום במדריד שאותה ארגן; קלינטון ובוש הפגינו סבלנות לטרור הפלשתיני ותמכו בעמדות אש"ף נגד ישראל; ובאשר לאובאמה - המדיניות שלו במזרח התיכון התבססה כולה על ההנחה שישראל היא הנטל הגדול ביותר לשגשוג יחסי ארה"ב עם איראן והאחים המוסלמים, שהם, לתפיסתו, הנציגים האותנטיים של העולם האסלאמי. טראמפ, להבדיל, הוא הנשיא הראשון שלא זו בלבד שלא השתמש בווטו הפלשתיני כדי ללחוץ על ישראל, אלא פעל לבטל אותו. 

הזווית החשובה ביותר לבחינת ההסכם בין ישראל לאמירויות, אם כן, טמונה בשאלה אם הוא אכן מבטל את הווטו. ללא ביטול, ההסכם הוא בסך הכל התפתחות חיובית; אבל אם הביטול אכן יוצא אל הפועל, ההסכם מבשר שינוי חסר תקדים לטובת ישראל והיציבות האזורית. משמעותו היא שישראל, המדינה המצליחה, האיתנה והחזקה ביותר באזור, תחדל להיות מצורעת שמוצדק לתקוף אותה או להשמידה.

רק נתיב אחד

וזה מביא אותנו לתוכנית הריבונות הישראלית על ההתיישבות ביהודה ושומרון ועל בקעת הירדן. על פי הודעת הבית הלבן בנוגע להסכם, שיצאה ביום חמישי, ישראל הסכימה "להשהות את הכרזת ריבונותה על אזורים המפורטים בחזון הנשיא לשלום", וזאת על מנת למקד את מאמציה כעת "בהרחבת קשריה עם מדינות נוספות בעולם הערבי והמוסלמי".

הודעה זו אינה ברורה עד תום. נציגי האמירויות טוענים שתוכנית הריבונות למעשה בוטלה. אם האמת לצידם, ההסכם בין ישראל והאמירויות לא ביטל את הווטו הפלשתיני, וישראל לא קיבלה "שלום תמורת שלום", אלא שלום תמורת המשך הווטו הפלשתיני על זכויות ישראל ביהודה ושומרון. 

נתניהו, מצידו, מתייחס בביטול להצהרות של נציגי האמירויות. הוא טוען כי תוכנית הריבונות, המופיעה בתוכנית השלום של הממשל, עדיין שרירה וקיימת ותיושם במועד המתאים. גורמים אמריקניים בכירים, המעורבים במגעים, מסכימים איתו. ואילו הנשיא טראמפ מסתפק באמירה כי תוכנית הריבונות "יורדת מהשולחן לעת עתה".

הבעיה היא כי ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא, יועצו הקרוב והאיש המזוהה ביותר עם הסכם הנורמליזציה, מציג פרשנות קרובה יותר לגישת האמירויות מאשר לזאת של ישראל - לפחות בכל הקשור לתוכנית הריבונות ולווטו הפלשתיני. בשלל התבטאויות מאז יום חמישי שעבר, חזר קושנר וטען כי ההסכם נולד בשל רצון האמירויות למנוע את מימוש החלת הריבונות. קושנר טען שההסכם מקדם את פתרון שתי המדינות, וקישר בין ההסדר בינו לבין ויתורים ישראליים לפלשתינים ולביטול הריבונות ביו"ש. 

גישתו של קושנר בעייתית, בלשון המעטה. אם הוא צודק, וההסכם הושג כתמורה לוויתור ישראל על ריבונות בחלקים מיו"ש, אזי קושנר עצמו מוחק את ההישג המשמעותי ביותר של ההסכם. בהכרזותיו, המותירות את הרושם הברור שהריבונות נקברה כדי להשיג נורמליזציה, קושנר משקם במו ידיו את הווטו שמהווה, כבר 70 שנה, את המכשול הגדול ביותר לשלום - בין ישראל למדינות ערב, ובין ישראל לפלשתינים. במקום שההסכם ישמש פתח לעידן חדש, של הכרה והשלמה של העולם הערבי עם ישראל, קושנר מביא לצמצום ההצלחה, והופך את טראמפ לנשיא נוסף בשורת הנשיאים המעצימים את הקשים שבעוכרי ישראל.

כאן המקום להזכיר שמול הווטו הפלשתיני נגד ישראל, ישנו הווטו הישראלי נגד עסקאות נשק מתקדם של ארה"ב לארצות ערב. אם האמירויות רואות בהסכם עם ישראל אמצעי לבטל את הווטו על מכירת מטוסי חמקן מסוג F-35, מובן שעליהן לקבל ביטול הווטו הפלשתיני על ריבונות.

וזה מביא אותנו לעיקר העניין. הדרך היחידה לוודא שהסכם הנורמליזציה יהפוך לאירוע בעל משמעות לדורות, ושהנשיא טראמפ יהיה המדינאי האמריקני המשמעותי ביותר במזרח התיכון ב־72 השנים האחרונות, היא ליישם את תוכנית הריבונות עוד לפני הבחירות - וזאת תוך שימור והרחבת מעגל השלום, שנפתח בשבוע שעבר בין העולם הערבי לבין ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו