אם רק היה יודע מנחם בגין על הפטנט החדש של נתניהו "שלום תמורת שלום", אולי לא היה מוותר על שטח גדול פי שלושה מישראל הריבונית, ופירוז של שטח ריבוני ישראלי לאורך גבול סיני במסגרת ההסכם עם מצרים.
אבו מאזן וראשי ההנהגה הפלשתינית // צילום: רויטרס
אלא ששום מנהיג מצרי לא היה מעלה על דעתו להסכים לשלום בלי ויתור על שטח. עם מדינות המפרץ לא נלחמנו, לא כבשנו שטחים שלהן, וממילא כל הסכם נורמליזציה שנעשה איתן לא יהיה כרוך בהיבט טריטוריאלי דו־צדדי.
ההסכם לפתוח בשיחות נורמליזציה כדי להגיע, בתוך שבועות אחדים, לקשרים דיפלומטיים ואחרים, תמורת הסרת נושא הסיפוח מסדר היום, הוא מהלך הראוי לכל שבח כיוון שהוא מעניק לישראל שני יתרונות חשובים: הרחבת מעגל ההכרה בה בעולם הערבי, וירידה מן העץ הגבוה של סיפוח חד־צדדי, שהיה עלול להקטין את הסיכוי לפתרון מוסכם עם הפלשתינים. אבל הניסיון להדביק לו גישה חדישה בתולדות היחסים הבינלאומיים הוא מגוחך.
הסיוט הגדול ביותר שלנו הוא שהפלשתינים יאמצו את הפטנט החדש. מה יעשה נתניהו אם תבוא אליו ההנהגה הפלשתינית ותאמר: טעינו. לא החמצנו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, וכל מה שאנחנו מבקשים הוא שלום תמורת זכויות אזרח: לכם הריבונות ולנו זכויות האזרח. הרי בניגוד לראשי הימין העמוק, מתנגד נתניהו למדינה דו־לאומית, משום שבניגוד להם הוא מבין את חומרת הבעיה הדמוגרפית, ולכן נאם את נאום בר־אילן המפורסם שלו. הרי הבשורה הרעה ביותר שנוכל לשמוע מפי מחמוד עבאס היא הצעה ל"שלום תמורת שלום", כי זו הדרך הסלולה להפיכת ישראל לעוד מדינה עם רוב ערבי.
רצוי לישראל כי ההסכם המתגבש עם איחוד האמירויות יהווה תקדים למדינות אחרות במפרץ ובצפון אפריקה, אבל אבוי לישראל אם ישמש תקדים להסכם עם הפלשתינים.
נתניהו ראוי להערכה על המהלך הזה, אך לא על ניסיונו הפתטי לשכנע - בניגוד לדברים המפורשים של טראמפ ומנהיגי איחוד האמירויות על כך שהתנאי להסכם הוא הורדת הסיפוח מסדר היום - כי לא חזר בו בעניין זה.
יכול מאוד להיות שההסכם יהיה, בסופו של דבר, גולת הכותרת של כהונתו הארוכה כראש ממשלה, ואם כך - יבורך. אבל כיוון שההיסטוריה חשובה לו - כדאי לתקן דברים אחדים. מעבר להבדל המשמעותי בין "הסכם שלום" לבין כינון יחסים, הרי אין זו המדינה הערבית השלישית שתחתום איתנו, אלא הרביעית. השלישית היתה מאוריטניה, שאיתה נחתם הסכם לחילופי שגרירים ולהכרה הדדית באוקטובר 1999, והוא בוטל על ידיה עשר שנים מאוחר יותר, על רקע מבצע עופרת יצוקה.
הוועידות הכלכליות הגדולות שהתקיימו במדינות ערב לאחר הסכם אוסלו נפסקו לאחר מכן בשל התרחקות ממשלת נתניהו מתהליך השלום עם הפלשתינים.
גם המהלך החשוב של השיחות הרב־צדדיות, שנולד בוועידת מדריד בימי ממשלת שמיר, ואשר טופח מאוד על ידי ממשלות רבין ופרס, נפסק מאותה סיבה עצמה. הגענו באותן שיחות למדינות ערב רבות שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתן. ברור היה לנו שיש רצון עז בקרב רוב המדינות הללו להיתלות במשהו כדי לקשור יחסים רשמיים עם ישראל. ה"משהו" הזה היה נכונות נתניהו לוותר על רעיון העוועים של הסיפוח, וטוב שכך. אלא שעד כה היה זה נתניהו שעיכב את פתיחת הקשרים הרשמיים עם המפרציות ועם מדינות צפון אפריקה יותר מחצי יובל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו