גישת נתניהו הפכה את היוצרות

השלום עם איחוד האמירויות הוא "רעידת אדמה גיאופוליטית", גורס תומס פרידמן, הפרשן הבכיר של ה"ניו יורק טיימס". הוא מדרג אותו קצת פחות מהחשיבות ההיסטורית של הסכם השלום עם מצרים (מנחם בגין) ולחיצת היד על מדשאת הבית הלבן בין יצחק רבין ליאסר ערפאת. לא אותו דבר, אבל כמעט.

אבל האמת היא שלהבדיל מהסכם אוסלו והשלום עם מצרים, דווקא להסכם עם איחוד האמירויות יש ערך שונה מקודמיו. הוא, לשם שינוי, מועיל מאוד לאינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים של ישראל, מה שקשה להגיד על ההסכמים ההיסטוריים הקודמים. הוא מקבע את נוסחת "שלום תמורת שלום" ללא שום ויתור טריטוריאלי. הוא יוצר תקדים שניתן להביא את מדינות ערב למעגל השלום ללא תלות בווטו של הפלשתינים. ההשתוללות של טורקיה, של הרש"פ ושל חיזבאללה מבטאת את החשיבות האסטרטגית של ההסכם. ככל שהם כועסים יותר, כך סימן שהוא מייצר מהפכה אזורית.

הוא קודם כל מבסס דריסת רגל ישראלית במרחק כמה עשרות קילומטרים בלבד מאדמת איראן. אבל יותר מכל, הוא מכתיר בהצלחה כמעט מלאה את המדיניות ההפוכה של ראש הממשלה נתניהו לעומת מדיניות ממשל אובאמה. נתניהו התנגד להסכם הגרעין שפתח את הדלת להגמוניה איראנית אזורית. אם היה מאמץ את מדיניות ההשלמה הפסיבית של הממסד הביטחוני ושל רוב המערכת הפוליטית־תקשורתית, ישראל היתה נדחקת ליתר תלות בארה"ב, ואילו שאר מדינות ערב, כולל מדינות המפרץ, ערב הסעודית ומצרים, היו חייבות לרוץ לאיראנים ולרוסים כדי לשאת ולתת על תנאי המחיה שלהן. ישראל היתה מבודדת ובאותה עת תלויה בארה"ב המנתקת מגע מהמזרח התיכון.

מדיניות ההתנגדות של נתניהו תוך שישראל מגבה את אותה התנגדות בפעילות צבאית נחרצת בכל זירה רלוונטית, הפכה את היוצרות. הפעילות האינטנסיבית של ישראל באיראן שכנעה את איחוד האמירויות לתפוס בגלוי צד נגד איראן כשהיא מגובה על ידי ישראל וארה"ב.

שבוע לפני ההכרזה על כינון הנורמליזציה ושיתוף הפעולה עם איחוד האמירויות, פורסם במגזין "פוריין פוליסי" מאמר של סיגורד נויבאואר, שכותרתו: "כיצד הפכה ישראל בניגוד לכל הסיכויים למשכינת שלום במזרח התיכון". הוא טען שם שישראל היא שהפכה לגורם המייצב בין המדינות הערביות המסוכסכות ביניהן. נתניהו, יוסי כהן ואנשיהם, מתברר, הצליחו ליצור גוש שלום אנטי־איראני ופרו־אמריקני שכולל את כל המדינות הידועות - ממצרים וערב הסעודית ועד אחרונת המפרציות.

כדאי שוב לזכור מה היתה נקודת ההתחלה. ממסד החוץ הישראלי משום מה האמין הרבה שנים ב"יוזמה הסעודית". שלום ונורמליזציה עם מדינות ערב אחרי שישראל חותמת על הסכם קבע עם הפלשתינים, שבמרכזו פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67'. אם מותר להשתמש במילה אירוניה, אז כן - יש אירוניה מסוימת בכך שהפרשן התקשורתי שמשבח ומהלל יותר מכולם את ההסכם עם איחוד האמירויות, הוא ממציא היוזמה הסעודית, תומס פרידמן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו