"שלום תמורת ביטול הסיפוח" - זו הסיסמה שאיתה רצים עכשיו בכת "רק־לא־ביבי", בשיתוף פעולה מלא של גורמים בימין־שמימין־לימין. מכונת הנרטיבים פועלת באינטנסיביות. במקום לדון במשמעות הכלכלית, האסטרטגית, הביטחונית והמדינית של נורמליזציית היחסים עם האמירויות, עוסקים בדבר אחד: נתניהו.
השמאל נכנס לסחרור מאז ההכרזה. הנה הוכח שאפשר להתפייס עם העולם הערבי גם בלי לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני במחירי נסיגות וויתורים שיסכנו את ביטחונה של ישראל. מה עושים? מנסים באופן מאולץ להסביר שבעצם אין לנו שום סכסוך טריטוריאלי עם אבו־דאבי, ולכן אין כאן שום הישג. כאילו שכחנו שהאיום הגדול ביותר שלהם היה שלעולם לא יהיה שלום עם העולם הערבי כל עוד לא תוקם מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. בצר להם, הם פונים לנימוק עוד פחות משכנע: נתניהו "נאלץ" לשלם על הנורמליזציה הזאת במחיר ויתור על הסיפוח. הנרטיב הזה קונה אחיזה דווקא מימין לליכוד. אותם גורמים בימין שהתנגדו להחלת הריבונות בגלל אופציה בדיונית להקמת ישות מדינית פלשתינית מוחלשת - הם אלה שמציגים את נתניהו כמי שוויתר על מה שהם מלכתחילה לא רצו. הסאטירה כותבת את עצמה.
אף אחד לא מכחיש: התקווה להחלת ריבונות מחר בבוקר שטפה את הימין, הבילד־אפ היה גדול, ויש כמובן ציפייה למימוש הבטחת בחירות. אבל מה לעשות שתוצאות הבחירות לא אפשרו הקמת ממשלת ימין צרה, ובינתיים השתנו התנאים המדיניים והגלובליים, בתוספת העובדה שמתוך הקואליציה יש מתנגדים למהלך. מה הפלא שהתסריט הופך לפחות ריאלי בטווח המיידי?
אבל הפליאה הגדולה היא ביחס לקוצר הרואי, בפרט בפלג מסוים בימין ה"קשה" שנהנה עכשיו להיפרע מנתניהו ושוכח מי בכלל שם את המושג "ריבונות" על שולחן האפשרויות. איך לא רואים שם את התמונה הגדולה, את שינוי המסלול מאז ימי אוסלו ועד היום: נתניהו סובב את הספינה לכיוון ההיסטורי ההפוך. לא רק שישראל לא נקלעה לבידוד ולצונאמי מדיני בגלל ה"קיפאון", אלא שהיא מצליחה פעם אחר פעם לייצר הישגים מדיניים - ועכשיו גם אסטרטגיים - בלי שמישהו מדמיין בכלל תסריט של עקירה. להפך, דנים בשאלה מתי ואיך תוחל ריבונות בבקעה - רכיב שהוא חלק אינטגרלי מתוכנית המאה של הנשיא טראמפ.
כן, נתניהו שבר את משוואת "שטחים תמורת שלום", והוכיח שאפשר לעשות שלום גם בלי הפלשתינים, ושפתרון הסכסוך יכול להגיע בדרכים נוספות ומקוריות. מבחינה פוליטית, אחרי הרבה שנים שבהן נטען שהימין לא מביא דרך חלופית לאוסלו - הנה היא באה. דרכי הפעולה של הימין הממלכתי החדש פרושות לפנינו: חתירה לנורמליזציה עם העולם הערבי, שיתופי פעולה אסטרטגיים וכלכליים, הכרה ערבית בקיומה של ישראל ובצרכים הביטחוניים שלה, פתרון שיכלול ריבונות ישראלית בבקעה ובחלק משטחי יהודה ושומרון - והכי חשוב, בלי קורבנות שלום. הימין לא צריך להתפצל סביב הדברים האלה; בדיוק להפך: זה הזמן לקרוא גם למרכז - ולהתאחד.
