עשור וחצי חלפו מאז מימוש תוכנית ההתנתקות, בה גורשו אלפי אזרחים מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושבמהלכה הופקר חבל עזה לידי החמאס. מה שהייתה אז תוכנית מדינית שיצרה מחלוקת עמוקה מאוד בחברה הישראלית, נמצא כיום בקונצנזוס: היציאה מגוש קטיף הייתה מהלך אסוני שאנו עדיין משלמים עליו.
חמש עשרה שנה אחרי, אנחנו עדיין נאבקים בגופי טרור שנמצאים מול יישובי הדרום אשר מדי כמה חודשים מזכירים לנו את קיומם בירי רקטות ובלונים אל שטח מדינת ישראל.
זהו המחיר של מהלך פזיז ואווילי אשר אינו דואג לביטחון מדינת ישראל ולתושביה, אלא יוצר עוד כאוס ועוד חוסר שליטה על המרחב. רק לפני שש שנים נכנסו חיילי צה"ל לרצועת עזה כחלק ממבצע "צוק איתן", במערכה אשר גבתה את חייהם של 74 ישראלים, מתוכם חמישה אזרחים, והותירה מאות פצועים בגוף ובנפש. שני נעדרים נשארו שם, ואנחנו מייחלים יום יום לשובם.
אסור לטעות, ארגוני הטרור שקיימים ברצועה שלחו זרועות גם אל יהודה ושומרון. אותו חמאס וג'יהאד איסלמי, וכל אותם רדיקלים איסלמיסטיים שרוצים לראות מזרח תיכון חדש נטול דגל ישראל נמצאים גם פה – אבל הם אינם יורים לעברנו רקטות. הם בוודאי היו רוצים לעשות זאת, אבל אין להם את היכולת לכך. אין להם לא טכנולוגיות מתאימות ולא יכולת לייצר אותן. מבלי לזלזל במעבדות הטרור ביהודה ושומרון, הן כמו חנות סדקית מול תאגיד הטרור בעזה, עם יכולת מצומצמת של מספר מחרטות ישנות לרובים מאולתרים ומטעני צינור, ומעבדות ביתיות לייצור בקבוקי מולוטוב.
לצערנו, מפעם לפעם הם גם מצליחים לממש את יצר הרצחנות שלהם ולפגוע בישראלים. נכון שיש דמיון רב במוטיבציה ובלהט שלהם נגד מדינת ישראל – אולם ביחס להתעצמות העזתית הם נמצאים שנות דור אחורה.
התשובה להבדלים אלו היא התיישבות.
במבצע חומת מגן בשנת 2002, ישראל פעלה במכת מחץ נחושה ואגרסיבית בתוך הערים הפלסטיניות במרחב יהודה ושומרון וקצרה את העשבים הטרוריסטיים שצמחו שם פרא ללא שום הגבלה. ישראל נכנסה לתוך מעבדות הנפץ ולחדרי החדרים של מכונות הרצח האנושיות, והרסה אותם מן היסוד. אך זה לא מספיק. על מנת שהדשא לא יצמח שוב פרא בעזרתן של ממטרות השנאה וההסתה, נדרשת עבודת גננות קבועה ותחזוק שוטף של קיצוץ העשב בכל יום מחדש.
פעילות שכזו מתאפשרת רק הודות לנוכחות ההתיישבותית הישראלית במרחב. מדינת ישראל חייבת להבטיח את חיי תושביה, ועל כן שמה דגש על השליטה הביטחונית בצירים ובשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן. שליטה זו מאפשרת פעילות רציפה לטיפול בטרור כשהוא עוד קטן ומונעת מעבר מידע ואמצעים בין הערים או הפעילים.
בסיסי צה"ל והיישובים מהווים עוגן לפעילות, ומאפשרים ביטחון שוטף למניעת התעצמות הטרור. לולא ההתיישבות הישראלית באזור, כפר סבא, נתניה ועפולה היו הופכות כבר מזמן ל"עוטף יהודה ושומרון".
זו גם הסיבה לשינויים שביקשנו בתוכנית המאה. החלת ריבונות? בוודאי. רק בלי מדינת טרור נוספת, בלי יישובים מבודדים ואיבוד שליטה על הדרכים והמרחבים. ריבונות בכל המרחב תקבע את הנוכחות שלנו כאן ותמנע סכנות עתידיות של רצועת עזה חדשה בלב מדינת ישראל, חמש דקות מתל אביב ומנתב"ג.
הכותב הוא דובר מועצת יש"ע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו