"שנאת חינם". צמד מילים שמאפשר לכל שנאה להיראות מיותרת, לא רציונאלית, מעוותת. הרי לא הגיוני לשנוא מישהו מהעם שלך/הסביבה הקרובה/המשפחה שלך. זה מוגזם, לשנוא ככה, מיותר, סתם.
כשאנשים אומרים "אני שונא חצילים", זאת שנאת חינם אמיתית, כמעט זילות של המילה. אבל לפעמים אנחנו שונאים בצדק, ויש לנו סיבה מצוינת לשנוא. מישהו שעשה לנו מעשה שלא ייעשה, מי שפגע בנו או מי ששיקר לנו, מותר ולגיטימי לשנוא אותו.
וכדי להתפייס עם מישהו כזה צריך הרבה יותר ממילים. כדי להשלים, או לפחות להפסיק לשנוא, צריך לשלם מחיר מאוד כבד. והשאלה הגדולה היא לא אם אנחנו רוצים פיוס, הרי בשורה התחתונה מרבית בני האדם מעדיפים לחיות בשלום ובשקט ובשלווה ולא בסכסוך תמידי ומה שנלווה אליו. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הפיוס.
אנחנו מוקפים בפיוסי אינסטנט: שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, אילנה אביטל וישראל אוגלבו. כל דבר נחשב סכסוך דמים ולכן כל דבר ניתן לפתור במפגש טלוויזיוני "מרגש" או בדיון "נוקב". שני הצדדים מגיעים למסעדה או לאולפן, מביאים מצלמה, שופכים את הלב והופ - חיבוק בסוף. בכל שנה אנחנו מקבלים חוברת מתכוני פיוס לחג, בשבועות תאפו עוגת גבינה ופשטידה, בתשעה באב תתפייסו, מה זה משנה על מה רבתם כל עוד הצילומים יפים?
משפטים כמו "אנחנו עם אחד" נזרקים לחלל האוויר. יש גם "אתה יודע, בלהט הדברים". ועוד לא התייחסנו לז'אנר נשרפי הפיוז, אותם אלה שמעידים על עצמם שהם "מתחממים מהר ואז נרגעים". שום דבר לא באמת נפתר, אף אחד לא עבר תהליך, לא השתנה, אבל היי, שילמנו את חובנו לתשעה באב ואנחנו מרגישים נעלים והומאניים, הנה גילינו את האדם שמאחורי התדמית, את הקבוצה שמאחורי הסטריאוטיפים.
רק שכל המפגשים הללו, בשורה התחתונה, הם מפגשי אגו. הם כביכול גורמים לך לוותר עליו כי עשית צעד אל עבר מי שאתה שונא והושטת יד, אבל בעצם הם מגדילים אותו יותר. למה? כי לא באמת ויתרת על שום דבר, לא על פוזיציה או כסף או שטחים או כאב גדול וחד שמפלח בכל פעם שאתה נזכר. כי 10 דקות אחרי המפגש הזה אתה תחזור להיות אתה והצד השני יחזור להיות הוא עד שאיזה תחקירן יצירתי יחליט להפגיש אתכם שוב מול המצלמה בתשעה באב בעוד שנתיים.
בסוף המפגש הזה אתה תחזור להיות אתה והצד השני יחזור להיות הוא עד שאיזה תחקירן יצירתי יחליט להפגיש אתכם שוב מול המצלמה בתשעה באב בעוד שנתיים.
פיוס משנה אווירה וסיטואציה ומציאות. אבל כדי שזה יקרה, הוא בראש ובראשונה חייב לשנות אותך.
פיוס אמיתי זה לוותר באמת על משהו שמאוד חשוב לך, משהו שהוא בדמך, בנשמתך, איבר בגופך.
פיוס אמיתי לא מוציא אותך מחייך, מחובק, מרוצה, הוא לא חגיגה או תרועת פסטיבלים. הוא כואב ושורף וחורך כמו חרב מלובנת על עור חשוף.
